0

"מאיפה השגת את הנייר?"

ראיון נדיר עם PM, מחבר "בולו'בולו", שפורסם ב-1980. על מרקסיזם, מיתוסים ומהפכה

מאת PM

תרגם ועיבד: יאיר אור

כבר על המעבורת עמוסת הנוסעים ממנהטן לברוקלין שאלתי את עצמי: בשביל מה אני צריכה בעצם לערוך את הראיון הזה? עישנתי את הסיגריה האחרונה שלי, ולאט-לאט חלפנו על פני גשר מנהטן הממוטט, הנוצץ באור השמש החייכנית של אותו אחר-צהריים חמים של ספטמבר. רוב הנוסעים היו שקטים והביטו באדישות ואולי בשמחה אל מימי ה-East River או אל השמיים הכחולים. רק כמה זרים, כנראה מאירופה, השמיעו בדיחות קולניות על הריסות הגשר הפתטיות. ברוקלין רבצה מנומנמת ונינוחה באור החמה. אנשי המשמר הלאומי ביצעו סריקות שטחיות ללא נשק וקסדה. כמה מהם לבשו חולצות לבנות עם הסיסמה I love NY במקום את מדיהם הירוקים. אחרים ישבו בצל של אחד המחסנים על חבילות כותנה ושיחקו קלפים או שש-בש. הפקודות של הממשלה הצבאית היו עדיין רשמית בתוקף, אך איש לא שמע מן הממשלה כבר חמישה ימים. הסתובבו שמועות כי חברי הממשלה ברחו לבייג'ינג, וכי נחתמו הסכמים על כיבוש רוסי של ניו יורק. עם זאת נאמר כי יחידות העילית הרוסיות שהיו אמורות לכבוש את העיר לא יגיעו בשל סכסוך עבודה. מפקד של המשמר הלאומי, פרד סקורסקי, התייחס לשמועות ואמר לרוסים: "דווקא היינו שמחים אם הייתם באים לבקר. יש מספיק מקום לכולם. אני מקווה שלא תשכחו להביא כמה ארגזי וודקה כשאתם באים".

סימני המהומות של השבועות האחרונים ניכרו בכל מקום, גם בברוקלין – בראש ובראשונה בהריסות השרופות של בניין הבנק בוויליאמסבורג. ילדים קטנים החלו להציע חמורים וסוסים גמדיים למבוגרים בתמורה למסטיקים. טיפות הבנזין האחרונות בוזבזו על הטנקים של המשמר הלאומי, שדמו עתה ללטאות ענק דוממות. החנויות בברוקלין, כמו בכל מקום אחר, כבר היו ריקות, אך היה אפשר להשיג משקאות ומאכלים בכמה פינות בעיר. במקום כסף, אנשים שמחו לקבל מסטיקים, תרמילי רובים, סוללות, זהב ושבבי אלומיניום של רשת התמיכה העצמית בעיר. באוויר נשמע מלמול מתמיד. בכל מקום אנשים דיברו זה עם זה ללא חיפזון, מסדירים עניינים שונים, מחליפים ידיעות חסרות חשיבות, מתכננים שינויים.

pm-01

גור פנתרים שחור בגן החיות של ציריך (הדבר הכי דומה ל-PM שמצאנו) [צילום: יירג קלאגס]

לאורך אטלנטיק אווניו, רובעי העיר כבר השתנו במידה ניכרת. מרבית המכוניות השרופות פונו מן הכבישים, ובשטחים שהתפנו ברחבי העיר כבר החלו לשתול עצי פרי וצמחי מאכל. בחלק מהבתים הקימו טחנות רוח וקולטי שמש לייצור חשמל. חציתי את השדרה ופניתי ברחוב הצדדי שבו גר המרואיין שלי. למרות האנונימיות שלו ידעתי בדיוק איפה למצוא אותו. אישה שמנה ישבה על כיסא פח ושאלה אותי: "אין לך עיתון במקרה?" – הניו יורק טיימס עוד המשיך להופיע במהדורה שבועית צנומה אך במספר עותקים קטן. הלכתי במסדרון, חציתי חדר אמבטיה מבולגן וטיפסתי בגרם המדרגות המוביל אל החצר האחורית. מתחת לעצים הירוקים שמעתי מכונת כתיבה מתקתקת ("נייר!", שמעתי את עצמי קוראת בהתרגשות). PM ישב בחולצת טריקו לבנה ובמכנסי כותנה רחבים על שטיח פסים שחור-כתום ותקתק במכונה. הגינה היתה מוזנחת, לא ניטע בה דבר, וכמה חתולים אפורים, מפוספסים ומנוקדים נמנמו למולו. PM הפסיק את כתיבתו והזמין אותי לשבת ולשתות כוס תה מקורר. ממכונת הכתיבה שלו ביצבץ דף נייר לבן מאיכות משובחת ביותר.

מאיפה השגת את הנייר?

חזיתי את ההתפתחויות והשגתי כמה אלפי גיליונות נייר כשהגיע הזמן. אחרים העדיפו לקחת טלוויזיות, מקררים, ויסקי או כלי מיטה כשפינו את המחסנים ברחוב פולטון. אני הלכתי ישר למחלקת הנייר והצטיידתי שם. יש לי מספיק נייר בשביל לפרסם את כל הכתבים שלי. והאחרים בטח כבר המומים ומאוכזבים מהמחסור בחשמל…

זה מוביל אותי אל השאלה השנייה שלי. ההצלחה של ספרך מבוססת בראש ובראשונה על הנבואות, האוטופיות והחזיונות הרבים שלך, שהוכחו כנכונים בחלקם הגדול. מהיכן אתה שואב את היכולות לכך?

אינני מודע לאף אחת מהנבואות שלי. אני רק כרוניקאי שמתעד את מה שמתרחש. הספר שלי הוא ספר עיון, אוסף של מסמכים, של חוויות פרטיות, שאותם יצקתי למתכונת שתבטיח את התפוצה שלהם ותמנע שהם יעלו אבק. כל זה רק מתוך ניסיון נואש להעביר מידע חשוב בתוך הסבך של האידיאולוגיות והמבול של "ספרי העיון" הפסאודו-מדעיים.

נו טוב. אבל בכל זאת אתה חייב להודות שבתור ספר עיון יש בספר שלך דברים משונים, שמבחינה מדעית…

מה זאת אומרת "מבחינה מדעית"? איפה ההוכחה המדעית למדעיות של מושג "המדעיות" עצמו? מדעיות, או רציניות, הן רק צורות דיבור, דקדוקים חברתיים. יש גם אפשרויות אחרות: מיתולוגי, מאגי, כוריאוגרפי.

אבל איך אתה מיישב את כל זה ואת העיסוק שלך במכניקת הקוונטים עם היומרה המרקסיסטית המופיעה פה ושם בספרך?

אני לא יודע מה לא יכול להיחשב כמרקסיסטי. הבסיס של כל אידיאולוגיה הוא הפרקטיקה החברתית. האידיאולוגיה הטובה ביותר מתבססת על הפרקטיקה החברתית המתקדמת ביותר, ובימינו זוהי מכניקת הקוונטים. גם היא לא יותר מצורת דיבור. מדוע שלא יהיו למהפכה הסברים וביסוסים הנטועים במכניקת הקוונטים? זה לא מקרה שאפילו התנועות האנטגוניסטיות נגד ההון העולמי כבר אינן יכולות להיות מובנות בעזרת מושגים ניוטוניים. כבר לא מדובר בתזוזה של מאסות מדידות לאורך מסלולים מוגדרים לעבר מטרה ידועה. התנועות היום ניכרות רק בהתנגשות ביניהן, וגם אז, אפשר למדוד את המהירות או את המאסה שלהן, אך לא את שתיהן גם יחד, וגם אז – אפשר למדוד זאת רק אם את נמצאת בתנועה ביחד איתן. העיקרון של הייזנברג ניתן ליישום לא רק על התחום התת-אטומי, אלא הוא חל גם על החברתי. את האוטונומיה נגד ההון אפשר לתאר הרבה יותר עם הייזנברג מאשר עם לנין. צורת הדיבור הסוציאליסטית המשעממת, של האינטרנציונל השלישי, אינה מאפשרת הבנה של הסתירות הקיימות כיום. הם יכולים לצטט את מרקס עד מחר. הוא עצמו אמר לי כמה כל זה מביך מבחינתו.

pm-02

סטיקר, ניו יורק, 2012

אבל האם ההתחמקות הזאת לעבר המיתולוגי, האי-רציונלי אין פירושה התחמקות מן הבעיות הממשיות? האם ניתוח מטריאליסטי ומרקסיסטי של ממש לא היה…

גם ניתוח כלכלי או "מרקסיסטי של ממש" הוא תמיד תוצר ספרותי, ובתור שכזה הוא בגדר התחמקות. גם ניתוחים משעממים כפופים לחוקים של השוק הספרותי. משום כך, אי-התמסרות לחוקים הללו היא דבר מאוד לא מטריאליסטי. אלא שהחוקים של השוק הספרותי או האידיאולוגי הם אלה של מיתולוגיות ההמונים. כבר השפה עצמה היא מיתולוגית, היא אינה מצביעה על משמעויות המוגדרות במדויק ואינה רק קוד, אלא כל מילה בשפה היא סיפור, היא מעוררת אין-ספור דימויים, אנלוגיות ותחושות. ההתעלמות מעולם הדימויים המיתולוגי פירושה התחמקות. האם אין זה ראוי לציון שהעניים, במקום להילחם על הישרדותם הפיזית, שרים ביחד בכנסייה? בכך אין שום דבר הסותר את המרקסיזם או את הרציונליות. הרציונליות היא בראש ובראשונה רק מקרה גבול של מה שמכונה אי-רציונליות. כל העושר של האי-רציונליות נגיש לנו רק דרך הרציונליות, המטריאליזם או המרקסיזם. המרקסיזם אינו מציב לעצמו למטרה להביס או לבטל את המיתולוגי, המאגי או המיסטי, אלא הוא דווקא מחדד את היכולת שלנו לקלוט את כל אלה. הוא מציב את הדקויות בצורתן החשופה. במקום לטבוע במעמקי האי-רציונליות, את יכולה לשוטט בתוך צוללת ומדי פעם לצלול עמוק, ואז לעלות שוב לסירה כשמשעמם לך. מבחינה זו, לא ייתכנו מאגיה, מיתולוגיה או מיסטיקה שאינן מרקסיסטיות. שכן מיהו הקוסם, הלהטוטן, הגורו? הוא באופן מובהק הבלתי-מאמין, הרמאי, המניפולטור, החומרני. אבל הוא מרמה גם את עצמו, שכן המניפולציות שלו הן משחק, הן מטרה בפני עצמה. גם כאשר הדקדוק הוא רציונלי, השפה נותרת מדיום של המיתולוגיה. ככל שהדקדוק רציונלי יותר, כך טוב יותר. וזוהי בדיוק הפונקציה של המרקסיזם: הוא מהווה דקדוק מהפכני, צורת דיבור של הפיכה מתמדת. אבל מהו הדבר שאת הופכת בהפיכה הזאת? זה עניין שלך, לא עניין של מרקס. יש המציינים זאת כאחת החולשות של מרקס. אי-אפשר לחיות ממרקס, כשם ששפה לא יכולה לחיות מכוח הדקדוק שלה. הניסיונות להפוך את המרקסיזם להשקפת עולם או אפילו לדרך חיים הובילו עד כה רק לתוצאות מפלצתיות: לאידיאולוגיה מרקסיסטית-לניניסטית עקרה או למדינה הסוציאליסטית, גירסה מחרידה ושוממה יותר של הקפיטליזם המערבי. מרקס מדבר הרבה על עושר, אבל הוא עצמו היה תמיד עני, וגם המרקסיזם הוא עני, צנום, מוגבל. ובדיוק זו נקודת החוזק האמיתית שלו: הוא אינו הורס את העושר האמיתי של היקום ואיננו מספח אליו חלומות, משאלות וחוויות שאותם לא ניתן לתאר באופן רציונלי. מרקס לא ממלא את הראשים במיתוסים חדשים, אלא הוא מרוקן את הראשים – ולראות בכך חולשה שלו זה פשוט טמטום. רק פה ושם יש לו 'מעידות' שבהן הוא מפטפט קצת יותר מדי על החברה הקומוניסטית – אבל אפילו האמירות האלה הן בדרך כלל מופשטות ועלובות מאוד. האנרכיסטים דאגו בגלל המיתוסים – הם נתפסו דווקא לחלק הזה של מרקס, שהמרקסיסטים כלל לא מבינים בו. לכן מרקס הוא לא "מת" רק עכשיו, אלא הוא תמיד היה מת. אילו מרקס היה חי פה הוא רק היה חוסם את דרכנו.

לסיום, כמה שאלות על עצמך. כיצד חווית את החודשים האחרונים פה בניו יורק?

באביב עוד הכול היה שקט, גם אם היה קצת מתח באוויר. המחירים של מצרכי המזון והבנזין עלו, ובמרץ היה חם באופן חריג. באפריל הפשיטות על הבנקים הפכו למגיפה. בברונקס נבזז הסופרמרקט הראשון, ושני צעירים נורו למוות על ידי המשטרה. היו הפגנות ומקרי ביזה נוספים. המשטרה התחילה לאבד שליטה. בשכונות התחילו להתארגן קבוצות פעולה, ואני בעצמי נכנסתי לקבוצה כזאת במאי. הקבוצות השכונתיות הקימו רשת תמיכה כדי להתמודד עם המחסור במצרכי מזון (הסופרמרקטים נסגרו בשל פחד ממקרי ביזה). הדגל בצבעי כחול, אדום יין וירוק זית הופיע בפעם הראשונה. מי היה מאמין אז שהוא יתנוסס על ההריסות של בניין העירייה ושל האמפייר סטייט? המשטרה הפסיקה לתפקד, וקראו למשמר הלאומי. אז הגיעו ידיעות על תנועות דומות בבוסטון, דטרויט, קליבלנד, ניוארק, ניו אורלינס, שיקגו, אוקלנד. התעשייה שותקה. היתה התנהלות מבולבלת מאוד של המשמר הלאומי ושל הצבא, והנשיא סולק מהבית הלבן על ידי יחידת רגלים שהתמרדה. אז הגיע הקיץ, היו הפצצות של חיל האוויר הגרמני, הפלישה הסינית לסן פרנסיסקו והמרד שבא בעקבותיה. המפקד הייג ניסה להביא כוחות רוסיים וקובניים שישיבו את הסדר על כנו, אבל לרוסים כבר היו בעיות משלהם. אז הגרמנים הביאו משלוחי בירה בחינם כפיצוי על ההפצצות שלהם. ועכשיו שוב די רגוע. סתיו נעים ושקט.

מה אתה כותב כרגע?

אח, סתם איזו רשימה מטופשת של פריטים שוועד השכונה שלנו צריך להזמין מרשת הסיוע המרחבית. יש כמה תוספות שאני צריך לעשות בעקבות הישיבה שלנו מאתמול. אנחנו מקווים להשתלט על בניין ריק ממול ולהפוך אותו למרכז חלוקה משלנו. ואנשי המחשבים שלנו די מאחור – אני צריך לעשות הכול ידנית. באמת אסור לי לשכוח להזמין 50 זוגות שרוכי נעליים חומים, 40 לבנים ו-50 שחורים, משחת נעליים כחולה, שבעים (שבעים?) זוגות גרביים מפוספסים בצבעי אדום-שחור (עוד איזה רעיון עוועים של אנדריאה)… 20 תחתוני גברים שחורים…

PM שקע במלמול בלתי-רצוני והחל להתעלם מסביבתו. לקחתי עוד שלוק מהתה והלכתי. השד יודע בשביל מה בכלל הגעתי לברוקלין. כולם נראים שם מאוד עסוקים עם עצמם. בנמל מצאתי אונייה שנוסעת לאירופה – שם מחכים לי. עד שאגיע לשם יעברו לפחות כמה שבועות. למזלי יש לי הרבה זמן…

(מתוך "רוח העולם כוכב עליון", הוצאת שטרמפלד/רוטר שטרן, 1980)

מודעות פרסומת