פגאניזם עכשיו

עפרי אילני

קשה להגיד אם לשמאל הישראלי של העשורים האחרונים יש השקפת עולם תיאולוגית מגובשת של ממש. עם זאת, אם נזקק את הבסיס של ההשקפה התיאולוגית השמאלית, נמצא שם את הטענה שהימין והדתיים מעוותים את המהות האמיתית של היהדות, כלומר חוטאים בעבודה זרה. ההוגה שניסח את ההשקפה הזאת באופן הממצה היותר היה ישעיהו ליבוביץ. הצבתם של המדינה היהודית והצבא במרכז היהדות של גוש אמונים (מה שהתבטא בתשדיר הבחירות של נפתלי בנט, שאוהב את תורת ישראל ואת צבא הגנה לישראל), היתה מבחינתו תמצית עבודת האלילים. כך למשל כותב ליבוביץ –

"כי אין עבודה זרה אלא עשיית דברי חולין לדברים שבקדושה, ז.א. לערכים עליונים ומוחלטים.  צא וראה, למשל, מהו טיבן של 'קדושת ביטחון' המדינה והאומה". 

אבל לא רק לפולחן הצבא והמדינה התייחס ליבוביץ כעבודה זרה, אלא גם להרבה פולחנים אחרים. הוא התנגד לפולחן של מקומות קדושים, ובעיקר של הכותל (שאותו כינה כידוע "הדיסכותל"); ובז גם  לתעשיית הבידור, שעליה אמר –

"אין אני מתנגד כלל לשאיפתו של אדם להתבדר, בתנאי שידע שלבידור הוא מתכוון. אולם אם הוא מעלה את מעשה הבידור לרמת מעשה דתי – אני רואה בכך משום חילול הקודש, או – בלשון המסורת היהודית –עבודה-זרה".

לא בכדי תואר ליבוביץ בתור "הנביא ישעיהו" הנאבק בעבודה הזרה.

ליבוביץ ראה באותה עבודה זרה עבירה דתית. אבל גם חסידיו וממשיכי דרכו החילונים משתמשים למעשה באותה תיאולוגיה, עם תכנים אחרים. האידיאולוגיה החילונית-שמאלנית עצמה, כפי שהיא מתפקדת בישראל, היא מעין ליבוביצ'יאניות מחולנת. במקום הקפדה על טהרת הדת היהודית, יש כאן הקפדה על טהרת הערכים האוניברסאליים, שמתוארים לרוב גם כמהות "היהדות האמיתית"; האמונה באל מופשט אימפרסונאלי מוחלפת באמונה קנאית בזכויות האדם, בנאורות, או אפילו בתיאוריה הפוסט-קולוניאלית.

זו עמדה הרואית, קצת נרקיסיסטית, וגם, יש לומר, אגרסיווית: כאשר אתה מגדיר את מה שמסביבך "עבודה זרה", אין פלא שאתה מעורר זעם. בעיה נוספת היא שזאת עמדה שבנויה על אותו מבנה כמו העמדה המנוגדת, למשל של דתיים-לאומיים או לאומיים אחרים, שרואים בשמאל צורה של עבודת אלילים, "התייוונות". דוברים של השמאל טוענים לפעמים, לרוב לקראת חנוכה, שהם גאים להיות מתייוונים – אבל למעשה הם לא ראויים לשם הזה: השמאל הוא מונותיאיסטי להפליא, קנאי מאוד לה' – אלוהי הצדק האוניברסלי.

ולבסוף, זאת עמדה מאוד נואשת שעומדת בסימן קרב מאסף תמידי. אם מסתכלים על תגובות של אנשי שמאל שמתפרסמות למשל בפייסבוק, רואים שם זעזוע חוזר ונשנה מהברבריזציה של החברה הישראלית. זאת עמדה שמשלבת התקוממות פוליטית עם זעזוע מ"עלבון לאינטליגנציה", כלומר במלים אחרות מההשחתה של דת האבות. זאת שאלה כמה זמן אפשר לתחזק את העמדה הזאת, בזמן שמקורות האספקה הולכים ומתכלים.

בית כנסת מוקף מאבטחים בחברון והודעה לעיתונות של ארגון זכויות אדם עשויים שניהם להיות ביטויים של מונותיאיזם סטרילי, שלא מותיר מקום לחיים. מול ההתנגדות לעבודה זרה נוסח לייבוביץ, אני מעדיף להאמין בתיאולוגיית שמאל ששואפת להעצים את עבודת האלילים, כנגד האידיאולוגיות המונותיאיסטיות של זמננו – הלאומנות, הנאורות, היהדות, האסלאם והנצרות. בסופו של דבר, השמאל הקיצוני והימין הקיצוני הם הכוחות היחידים שלוקחים מאוד ברצינות את המדינה. שאר החברה היא הרבה פחות אידיאולוגית – אפשר לומר שכל אחד עובד את האליל שלו.

גם הפוליטיקה הישראלית עוברת פגאניזציה. אפשר להסתכל לדוגמה בח"כית לשעבר ענבל גבריאלי. רק לפני שנים בודדות היא היתה נבחרת ציבור, וכבר היא מופיעה בתוכנית "הישרדות" בביקיני ובנדנה של שבט "טי-ניום", מתחרה נגד האסיר המשוחרר עזאם עזאם בהדלקת אש. זהו סימפטום של פגאניזם.

יראת הכבוד למוסדות הממלכתיים כאן נמצאת ללא ספק בקריסה, ואחד הדברים שמצילים אותה זה ההתגוננות נגד השמאל. גם הצבא עובר פגאניזציה. פרשת הרפז הוכיחה שככל שאדם ממוקם גבוה ביותר בצמרת, בצמרת היחס שלו למוסד הזה הוא יותר ציני.

מה שבמיוחד מעודד הוא שיש כאן פגאניזציה של פולחן השואה. היחס לשואה הוא אמנם אובססיווי כתמיד, אבל ככל שהוא מתלכד עם אינטרסים ציניים לחלוטין, כמו תעמולה סביב התקיפה באיראן, הוא מאבד את התוקף המוחלט והמטאפיזי שלו והופך לפולחן פשוט של מעין פטיש – שכזכור במשמעותו המקורית של המושג משמעותו מעין טוטם או חפץ שמוענקת לו משמעות דתית.

טענתי לא מזמן בזיקה לבחירות, שעדיף היה שכל אחד יצביע למפלגה שמייצגת את השבט שלו. בתחום האלוהי, המקבילה של שבטיות היא עבודת אלילים. בעולם שלפני המונותיאיזם, לא היתה שום דת או אידיאולוגיה שתבעה הגמוניה עולמית. היו ערים שונות שעבדו אלים שונים; כאשר אדם נסע לעיר אחרת, הוא הקריב קרבנות לאלים של אותה עיר.

פגאניזם קשור, אם כן, למקומיות. כך למשל, באזור שבו גדלתי, בערבה, היו כל מיני זהויות ומבנים חברתיים שלא נגזרו בהכרח מ"זהויות העל" בחברה הישראלית – למשל אנשים ממושב פארן מול אנשים ממושב עין יהב. אפשר לומר שהיה לערבה פנתאון אלים משלה.

ההצעה הזו עשויה להישמע כמו כנעניות. אבל חשוב לי להבהיר את ההבדל. לא מדובר כאן על קפיצה בזמן לפולחנים כנעניים מלפני 3,000 שנה. אני לא מדבר על "מקומיות" שהיא למעשה התאמה לאומית-עברית לרומנטיקה הגרמנית. הפגאניות מהווה כאן רק מטאפורה או צורה; כל התכנים של עבודת האלילים הם תכנים שנמצאים כאן בתוך החברה והתרבות הישראלית העכשווית, וגם בתוך הפולחן הממשי שמזוהה עם היהדות, האסלאם והנצרות. הם רק צריכים לגדול ולהבקיע את המחסום המונותיאיסטי.

המחסום המונותיאיסטי הזה מגובה בין השאר על ידי תשומת הלב העולמית והגורליות שהיא מייחסת למה שמתרחש בארצנו. מבחינה זו, עודף המשמעות האוניברסלית שמוטענת על ההתרחשויות כאן – על ידי הקונגרס האמריקאי וכנסיות אוונגליסטיות מצד אחד, ועל ידי רשתות פרו-פלסטיניות עולמיות מצד שני – מחזקת את הקנאות המונותיאיסטית מכל הצדדים.

ככל שהעניין בסכסוך במזרח התיכון יפחת – והוא צפוי לפחות עקב עלייתה של סין והתייבשות מקורות הנפט – המשמעות האוניברסלית שתוענק לקונפליקט כאן תפחת. בד בבד, גם השואה תתרחק ותהפוך למעין מעשייה רחוקה. זה יכול להישמע מבהיל. אבל תהליך הפגאניזציה הוא לדעתי התקווה היחידה להרפיית מתחים שעשויה להיות כאן.

כמובן, התהליך הזה מלווה באבל ובאבדן. לא קל לוותר על ההשתתפות בסיפור הנצחי של תולדות העם הנבחר של האל האחד – אחד הסיפורים המשמעותיים ביותר, אם לא הכי משמעותי, בהיסטוריה האנושית. לא קל לוותר על זיקה – ממשית או מדומיינת – למאורות כמו פרויד או ולטר בנימין. אבל פיסת הארץ שבה אנחנו חיים סבלה יותר מדי בגלל הסיפור הזה, והיא זקוקה למנוחה ממנו. ממילא, מדינת ישראל לא ראויה להמשיך את הסיפור הזה.

 הנגישות הרבה של הגלות בימינו מאפשרת לישראלים לעבור יהודיזציה בחו"ל, ולהשתלב שם בתוך הסיפור המונותיאיסטי האוניברסלי של תיקון העולם. גרמניה משתוקקת ליהודים שימלאו בשבילה את תפקיד ולטר בנימין, ההוגה היהודי הנוגה.