מה זה בולו'בולו?

העושר האמיתי הוא עושר תרבותי! 'בולו'בולו' הוא ספרון המציג חזון אלטרנטיבי לטירוף השיעבוד והכסף שאנחנו חיים בו. בין השאלות העיקריות שהספר עוסק בהן: איך באמת הייתי רוצה לחיות? באיזה סוג של חברה (או אל-חברה) הייתי מרגיישה יותר בנוח? מה אני באמת רוצה לעשות עם עצמי? נעזוב לרגע את הבעיות המעשיות – מהם המשאלוות והרצונות האמיתיים שלי? ובבקשה, בואו לא נהפוך את זה לחזון עתידי ומרוחק (תמיד מנסים להרדים אותנו עם "הדורות הבאים"), אלא נתאר מציאות שיכולה להתממש עוד בימי חיינו, כשיש לנו עוד כוח ויכולת ליהנות מכל זה – נגיד, בעוד איזה חמש שנים… איך באמת הייתי רוצה לחיות? באיזה סוג של חברה (או אל-חברה) הייתי מרגישה יותר בנוח? מה אני באמת רוצה לעשות עם עצמי? מהם המשאלות והרצונות האמיתיים שלי? ובבקשה, בואו לא נהפוך את זה לחזון עתידי ומרוחק (תמיד מנסים להרדים אותנו עם "הדורות הבאים"), אלא נתאר מציאות שיכולה להתממש עוד בימי חיינו, כשיש לנו עוד כוח ויכולת ליהנות מכל זה – נגיד, בעוד איזה חמש שנים… .p.m, מחבר הספר, דן במרכיביה של האוטופיה שלו, אוטופיה המקיפה את האנושות כולה, וגם מותאמת ליכולותיה. הוא מדגיש את הגיוון התרבותי, ומתמקד בצורך ליצור רשת של שכונות אוטונומיות ('בולואים'), הפועלות יחד באסיפות אזוריות, ושלתושבים שלהן יש תמיד החופש "להציע ברגליים" – להתייצב לטובת המטרות שנראות להם, לעבור לבולו שמתאים להם, לחיות על פי דרכם, לצאת למסעות ועוד. עושרם האמיתי של הבולואים אינו פיננסי, אלא טמון בעושר התרבותי שלהם, בפוטנציאל הרוחני והגשמי המגוון שלהם ("נימה") – מנהגים, פילוסופיה, ערכים, תחומי עניין, סגנון לבוש, תרבות אוכל, התנהגות מינית, חינוך, דת, ארכיטקטורה, אומנויות, אמנויות, צבעים, טקסים, מוסיקה, ריקודים, מיתולוגיה: כל מה שקשור לזהות או למסורת התרבותית שלהם. הנה כמה רעיונות מתוך הספר. 'עושרם האמיתי של הבולואים אינו פיננסי, אלא טמון בעושר התרבותי שלהם, בפוטנציאל הרוחני והגשמי המגוון שלהם'

בולו מרכז-אירופי טיפוסי

מה זה בולו?

'בולו' הוא ההסכמה הבסיסית (בין פרטים), קונטקסט אישי ישר שנועד לאפשר לפרטים לחיות, ליצור ולמות בתוכו. בולו אינו סתם שכונה קטנה, הוא אינו "רשת קטנה" והוא אינו שבט מסורתי. ועם זאת, מספר האיבואים בבולואים (500 בערך) תואם את מספר החברים המינימלי בשבט. כ- 500 פרטים מהווים את המאגר הגנטי הקטן ביותר האפשרי של המין האנושי. נראה כי יחידה חברתית זו הייתה אופיינית לכל חברה של ציידים ומלקטים במשך מיליוני שנים (כלומר עוד לפני התהוות המין האנושי) (Richard E. Leakey and Roger Lewin, People of the Lake. Mankind and its Beginnings. Avon, 1979, p. 111 ff). בהחלט ייתכן איפוא כי האיבואים יוכלו לחוש בטוב בקבוצות בסדר גודל זה. לכמות זו של אנשים יש עוד מספר יתרונות בתחומי החקלאות, האנרגיה, הרפואה וכו', ובאפשרות לקיים כל זהות תרבותית שהיא.
'כ- 500 פרטים מהווים את המאגר הגנטי הקטן ביותר האפשרי של המין האנושי. נראה כי יחידה חברתית זו הייתה אופיינית לכל חברה של ציידים ומלקטים במשך מיליוני שנים'
500 אנשים הם בבחינת הגבול העליון של מספר האנשים שיכולים להתארגן ולחיות ביחד באופן 'ספונטני'. המספר 500 עולה גם כיום בהקשר של תחומים רבים כיחידה בסיסית: הוא חופף למספר התושבים בגוש בניינים ברובעי המגורים הישנים, לגדוד בחיל רגלים, לתפוסה של אולם גדול, לגודלה של חברה עסקית בינונית, למספר התלמידים בבית-ספר בינוני וכו'. כקבוצה של אנשים הבולו מאפשר עצמאות, מגוון, לכידות דורית, חלוקת עבודה מסוימת (ללא אנונימיות). בארץ מתועשת ומתקדמת יהיו בכל בולו כ- 200 אנשים עד גיל 30, כ- 200 בגילאי 30 עד 60 וכ- 100 אנשים מעל גיל 60. כל קבוצת גיל (גילאי 1 עד 9, גילאי 10 עד 19 וכו') תכלול בין 20 ל- 40 אנשים (פרט לאנשים שעברו את גיל 80). כל קבוצת גילאים תהיה גדולה מספיק כדי לאפשר קשרים בתוכה (ולא יהיה אגב איסור על אנדוגמיה, על נישואים בתוך השבט). באזורים של העולם השלישי, סביר כי המספרים יהיו שונים בתחילה, אך ישתנו ככל שישתנו התנאים החומריים.
'500 אנשים הם בבחינת הגבול העליון של מספר האנשים שיכולים להתארגן ולחיות ביחד באופן 'ספונטני"
אחד הדברים האופייניים להוגי האוטופיות המודרניות הוא העובדה כי לארגונים הבסיסיים שהם מציעים יש תמיד אופי "מנהלתי", והם משרתים רק מטרות חברתיות או אקולוגיות מסוימות.
'בני ההוֹפּי טוענים כי אדם איננו אדם אם הוא חי בקהילה של יותר מ- 3000 בני אדם'
ב"אוטופיה" של תומס מור, משנת 1516, מחוברים 30 משקי בית גדולים לכדי יחידה בגודל דומה. רוב כותבי האוטופיות של המאה ה- 19 (פוּרייה, סן-סימון, וייטלינג, קאבֶּה, אוון וכו') מתארים קהילות גדולות יותר, משום שהם שואפים לאוטרקיה מלאה של הקהילות הללו. ה-phalansteres של פורייה הם מעין יקומים קטנים המכילים את כל התשוקות והעיסוקים האנושיים. רוב האוטופיות המודרניות הן למעשה מודלים טוטליטאריים וחד-תרבותיים המאורגנים מסביב לעבודה ולחינוך. יש אירוניה רבה בכך שאלמנטים אוטופיים מסוימים שימשו במשטרים טוטליטאריים (פשיזם, סוציאליזם וכו') ולהגייתם של בתי-סוהר, בתי-חולים ובתי-חרושת.
'רוב האוטופיות המודרניות הן למעשה מודלים טוטליטאריים וחד-תרבותיים המאורגנים מסביב לעבודה ולחינוך. יש אירוניה רבה בכך שאלמנטים אוטופיים מסוימים שימשו במשטרים טוטליטאריים ולהגייתם של בתי-סוהר, בתי-חולים ובתי-חרושת'
רוב האוטופיות הקיימות מלאות בתכתיבים כלליים המתפשטים לכל תחומי החיים (לבוש, זמני עבודה, חינוך, מיניות וכו'), והן מכריחות את האנשים לחיות בהתאם לדפוס מסוים. המוטיבציות שלהן שונות זו מזו: היגיון, מעשיות, הרמוניה, אי-אלימות, אקולוגיה, יעילות כלכלית, מוסריות, דמוקרטיה. אך לא קיימת חברה הבנויה באופן דמוקרטי עד כדי כך שתוכל לתת ביטוי אמיתי למשאלותיהם של החברים בה. זו גם החולשה של רוב ההצעות למינהל עצמי (מועצות שכונתיות, משמר אזרחי, דמוקרטיה עממית וכו'), האמורות לתפקד בחלל "ריק", במרחב פוליטי גרידא, בייחוד אלה המאורגנות על-ידי גופים מפלגתיים. רק זהות תרבותית וגיוון תרבותי יכולים להבטיח מידה מסוימת של עצמאות ו'דמוקרטיה'. זוהי בכלל לא שאלה פוליטית.
'גם דמוקרטיה פורמלית מושלמת אינה יכולה לסתום את החלל הריק הזה. רק זהות תרבותית ומגוון תרבותי יכולים להבטיח מידה מסוימת של עצמאות ו"דמוקרטיה" '
בגלל גודלו של הבולו, יהיו כמובן מבנים והסדרים נוספים שהוא יהיו נתון בהם, ושיטפלו בבעיות כגון הבאת ילדים לעולם, חינוך (אל-חינוך), פוליגמיה, אקסוגמיה, יחסי קירבה וכו'. אך גם זה יהיה שונה מבולו לבולו (קאנות, משפחות, משקי-בית גדולות, כנופיות, חדרים פרטיים, חדרי שינה קיבוציים, טוטמים וכו').
'רוב המאפיינים של 'שבט אידיאלי' תופסים לגבי הבולו (זהות תרבותית + אספקה עצמית + גודל + הכנסת אורחים), אבל השבטים ה'אמיתיים' הם בדיוק אותם גופים שהתגלגלו לכדי הבלאגן שאנחנו חיים בו כיום. השבטים (זאת אומרת, כולנו!) לא היו מסוגלים לעצור את הופעתה והשתלטותה של מכונת העבודה הפלנטארית'
יש סיבות רבות לכך שהבולואים אינם סתם שבטים – זמנם של השבטים הישנים חלף לבלי שוב. לסיסמא האומרת כי "רק שבטים ישרדו" יש אמנם צליל רומנטי ויפה, אך ההיסטוריה מראה דווקא כי השבטים לא הצליחו לשרוד, והם היום על סף היעלמות. יתר על כן, השבטים כפי שאנחנו מכירים אותם כיום הם תבניות חלשות, צרות אופקים, הקשורות לעתים קרובות בפטריארכליות – תבניות אלה אינן יכולות עוד לשמש כמודל לחיקוי. השבטים היו "רעים" (כך היינו כולנו למעשה לפני כמה אלפי שנים), משום שהם לא הצליחו לעצור את התהוותה של החברה העובדת. את ביש המזל שאנחנו חיים בו היום קיבלנו באשמתם. אנחנו בעצמנו היינו פעם "פראים טובים" בדיוק כמו האינדיאנים, ובכל זאת הבאנו לעולם את המפלצת הזאת. אין כל סיבה להניח, כי חברות שבטיות שתיווצרנה כיום תצלחנה להתמודד טוב יותר עם המשימה. היום רק אנחנו יכולים לדאוג לכך שלא נחזור שוב על אותה שגיאה. והיות שכך, אנחנו חייבים להתייחס לניסיון שלנו עם חברת העבודה המתועשת, להשתמש בו, ולא סתם להלל שבטים אינדיאניים כלשהם. "עידן השבטיות" האמיתית מתחיל רק עכשיו.
'לרבים מאיתנו, החברה לעולם לא תהיה דבר נסבל, ו"חברה טובה" אינו אלא שם אחר לאותו סיוט'
יש הכרח בהקמתם של "משקי בית" בגודל מסוים, כמו הבולואים, בין השאר משום שאם לא כן, תחליף אותה כלכלת הכסף. כאשר הכסף, כאמצעי בקרה חברתי-כלכלי, יתבטל, תופיע הבקרה הזאת בצורה ישירה ואישית, בצורתם של הבולואים. אמנם ל"בקרה" הזאת כבר לא תהיה אותה מטרה כלכלית, והיא לא תתייחס באופן חד-צדדי לחלוקת העבודה, אך עדיין היא תהיה ה"מחיר" על ביטולם של הבידוד והאנונימיות, שיש בצדם גם יתרונות מסוימים. האיבו הבודד כמעט שאינו יכול "להיעלם" או "להתחבא" – אלא אם הוא חי בבולו שאורח החיים שלו נועד לשם כך בדיוק. חברה פירושה תמיד גם שיטור, פיקוח הדדי, בילוש, חוסר חופש, כפייה, הפחדה, התאמה וכפיפוּת. סביר להניח כי חברי הבולו יתעניינו זה בזה, יעקבו זה אחר זה מתוך קנאה, יסתכלו איפה נשאר אור דולק, מי מתמזמז עם מי ומתי, מי מרחרח יותר ומי פחות ועוד. די מהר יתחילו לתלות על כל דלת שלטים עם איסורים, הנחיות והוראות שימוש, וכל הסירחון של המחנות הצבאיים, של הדירות בשותפות, של אתרי הנופש ושל מועדוני חובבי הטבע יתחיל להתפשט. הבולואים חייבים להיזהר שלא להפר את האיזון הנכון בין חיי קהילה לסביבה פרטית מוגנת. הניגוד בין הדברים (שאינו חייב להיות תמיד בגדר ניגוד) אינו ניתן ל"פתרון" – ודאי שלא בצורה כללית ומופשטת. לרבים מאיתנו, החברה לעולם לא תהיה דבר נסבל, ו"חברה טובה" אינו אלא שם אחר לאותו סיוט. היות שכך, בולו'בולו אינו יכול להוות מערכת הומוגנית לכולם – יהיה צורך במרחבי ביניים לקבוצות קטנות, ליחידים, לנוודים, למתבודדים וכו'. לא כל אחד מסוגל לחיות בחברה (גם היבט זה חסר ברוב האוטופיות והאידיאולוגיות הפוליטיות – פרט לפילוסופיה הליברלית הישנה והטובה. בולו'בולו קרוב יותר לליברליזם מאשר לסוציאליזם… אך ליברליזם לבדו הוא טוטליטרי בדיוק כמו סוציאליזם: האידיאולוגיה של השולט)…

זהות תרבותית

בולו'בולו אינה מערכת הישרדות אקולוגית, אלא רק אמצעי הנועד לאפשר את כל צורות החיים, הפילוסופיות, הטריפים או המסורות האפשריות. בולו'בולו עצמו אינו אורח חיים, אלא רק מסגרת גמישה ככל הניתן של גבולות (ביולוגיים, כלכליים וכו'). צורות חיים רבות תוכלנה (שוב) להיתכן ולהתקיים זו בצד זו. כדי להכיר את המגבלות שאנחנו חיים, כדאי להיעזר במידע האקולוגי והאלטרנטיביסטי שנצבר, אך לעולם אסור שיהוו בסיס לכפיית תוכנן של צורות-חיים אחרות (גם לפאשיזם יש יסודות ביולוגיים…). בבסיס של בולו'בולו נמצאת ה'נימה' (זהות תרבותית), ולא סתם הישרדות לשם הישרדות. בדיוק משום כך, לא ניתן להגדיר נימה עבור בולו'בולו, רק ניתן לחיות נימה זו או אחרת. פרט לכמה עקרונות בסיסיים המאפשרים את בולו'בולו, בולו'בולו אינו מציע שום זהות 'אלטרנטיביסטית' ספציפית כלשהי (מזון בריאות, יחפנות, בגדי צמר וכו').
המחשה טובה לחשיבותה של הזהות התרבותית היא מה שעלה בגורלן של הארצות הקולוניאליות. האומללות שלהן החלה לא בניצול החומרי שלהן בידי המעצמות שכבשו אותן, אלא בהרס המתוכנן מראש של הנימות שלהן בידי המיסיונרים הנוצרים. גם בתנאים של היום היו רבים מן העמים האלה מסוגלים לחיות טוב יותר מבחינה חומרית, אך הם כבר אינם יודעים עוד לשם מה. במשך שנים שקדו שם המיסיונרים על מלאכתם, והחריבו עד היסוד את האמונות, הריקודים והחגים הישנים. התחושה של אובדן הדרך והמורל ממיטה אסון כבד הרבה יותר מן המצוקה החומרית לבדה.
'ה"תרבות" חשובה הרבה יותר מ"קיום חומרי". אנשים שהם על סף רעב מעדיפים להילחם בלהט ולעלות על הבריקדות למען דתם, שפתם, כבודם ושאר "תודעות כוזבות", במקום להילחם על כך שיקבלו את שכר המינימום המובטח להם'
מהיכן אמורה להגיע אלינו הנימה? זו ודאי תהיה טעות לחפש אותה רק במסורות אתניות עתיקות. הכרתן של מסורות מעין אלה יכולה אמנם להיות מעוררת ומפרה מאוד, אך ניתן גם לייסד מסורות חדשות באופן ספונטני. מדוע לא להמציא מיתוסים חדשים, שפות חדשות, צורות חברתיות חדשות, צורות מגורים חדשות, בגדים חדשים וכו'? הדבר קורה היום בכל מקרה בצורה ממוסחרת, בצורת אופנות, פולחנים וכתות. התפשטותן של כתות שונות, לעתים קרובות כתות מלאכותיות ביותר, מראה כי לאנשים יש צורך הולך וגובר לחיות על פי נימה מסוימת. המשאלה המסתתרת מאחורי הכתות היא ההתאמה המוחלטת בין עולם האידיאות לאורח החיים היומיומי – סוג חדש של "טוטליטריזם". בולו'בולו הוא איפוא סוג של "טוטליטריזם פלורליסטי", מעין כיתתיות מוכללת (וכדאי להדגיש כי בולואים פתוחים, שאינם כיתתיים, אף הם נחשבים בתוך מסגרת זו ל"מיוחדים"). אין זו הגדרה רעה. אפשר לומר כי מאז שנות ה- 1960 החלה תקופה של המצאה תרבותית בארצות רבות – בעיקר מתועשות: מסורות מזרחיות, מצריות, עממיות, מאגיות, אלכימיות ואחרות הוקמו לתחייה. החלו ניסיונות לחיות על פי אורח חיים מסורתי ואוטופי. לאחר האכזבה מן העושר החומרי של החברות המתועשות, פנו רבים לחפש עושר רוחני ותרבותי.
'מאז שנות ה- 1960 החלה תקופה של המצאה תרבותית בארצות רבות – בעיקר בארצות המתועשות. לאחר האכזבה מן העושר החומרי של החברות המתועשות, פנו רבים לחפש עושר רוחני ותרבותי'
היות שהנימה אינה מהווה את הליבה של בולו'בולו, לא יכולים לחול עליה חוקים, כללים או בקרות. מאותה סיבה כל תכתיב כללי לגבי ארגון העבודה בבולואים איננו מתקבל על הדעת. זמן העבודה הנורמטיבי היה תמיד מקור גאוותם של הוגי אוטופיות. אצל תומס מוֹר, מחבר "אוטופיה" בשנת 1516, מופיע יום עבודה בן 6 שעות. המקובל כיום הוא להציע באוטופיות 20 שעות עבודה שבועיות, וכך עושה קאלנבך ב"אקוטופיה" שלו משנת 1975. אנדרה גורץ ('Les chemins du Paradis – l'agonie du Capital', Galilee, 1983) מציע 20,000 שעות עבודה למשך חייו של כל אדם. המנצח בתחרות יהיה אולי יום העבודה בן השעתיים עד שלוש שעות, כפי שסבור מרשל סהלין בספרו 'Stone Age Economics' (1972) הבעיה היא, מי בדיוק יאכוף את זמן העבודה המקסימלי, ומדוע? המשמעות של תקנות כאלה הן מדינה ריכוזית חזקה או גוף דומה שידאג לתת תגמול ועונש.
מאחר שבבולו'בולו אין מדינה, לא יכול להיות גם שבוע עבודה המובטח מטעם המדינה. הנימה היא שקובעת מה ייחשב בבולו מסוים כ"עבודה" (=שלילי), ומה ייתפס כ"תענוג" (=חיובי), והאם להבחנה כזאת יש בכלל משמעות. בישול יכול להיחשב בבולו מסוים כפעילות טקסית יומית חשובה, ולהיות בשל כך מקור ללהט ולהתעלות המושכים אליה את כל האיבואים. בבולו אחר, שהמוסיקה תופסת בו מקום מרכזי, הכנת האוכל עשויה להוות מטרד מעצבן מאין כמוהו, שיש לחלקו בין האיבואים על-ידי תוכנית עבודה חודשית. לא ניתן לדעת איפוא, אם בבולו'בולו יהיה יום עבודה של שעתיים, שבוע עבודה של 20 שעות או שבוע עבודה של 70 שעות. אין כל אורח חיים מחייב, הכופה על האנשים תקציב מסוים של שעות עבודה ושל זמן חופשי. אין אורח-חיים מחייב, אין תקציב כולל של עבודה ושל שעות פנאי, אלא רק זרימה חופשית פחות או יותר של תשוקות, סטיות ומשוגות.

הספר קיים גם בגרמנית, באנגלית, בצרפתית, ברוסית, בהולנדית, באיטלקית, בפורטוגלית ועוד. לפרטים: Paranoia City Verlag, Postfach 406, 8026 Zurich, tel 010 411 241 3705 – Anwandstr. 28, 8004 Zurich. The English edition can also be ordered directly from Semiotext, 522 Philosophy Hall, Columbia University, New York, NY, 10027, USA.

יאקה – כללי המלחמה של בולו'בולו

האם האיבו הוא יצור חברותי וחביב הזקוק לקשר, או שהוא איש ריב ומדון עוין, ואפילו אלים? האם הוא תוקפני כל-כך היום רק משום שהסיוט הזה שקוראים לו עבודה הופך אותו לקנאי, מתוסכל ופגיע? סביר מאוד להניח שכן. ובכל זאת עדיין יש קנאה, גאווה פגועה, תשוקה להרס, אנטיפתיה, תאווה לרצח, שיגעון גדלות, חיפוש הרפתקאות, קנאות דתית או אידיאולוגית, רצון לצאת צודק, טירוף, ריצות אמוק – שהרי בולו'בולו היא "ציביליזציה" עם גבולות, וכל אחד חייב להיתקל בגבולות האלה מתישהו. מוטב שלא לתת לתסכולים הבלתי נמנעים האלה להצטבר, להגיע לידי קיבעון ולהוביל לאסונות. לשם כך אפשר שיידרש יָאקָה (1).

יאקה יאפשר את קיומם של מריבות, אלימות, קרבות ומלחמות. יאקות יכולים להיות בין איבואים לאיבואים, בין איבואים לבולואים, בין בולואים לבולואים, בין איבואים לטֶגות, בין בולואים לטגות, בין טגות לסוּמים, בין איבואים לסומים, בין סומים לפוּדו, בין אסה לבולואים וכו'.

 

את המריבות אין לדכא או לעצב מחדש באמצעות מנגנונים של המדינה (משפט, משטרה, צבא), אלא יש לקיימן בין הצדדים היריבים מיד ובו במקום. כמו סוגים אחרים של חליפין (במקרה זה, חליפין של אלימות פיסית), הדו-קרב (יאקה) יהיה אף הוא מוסדר באמצעות שורה של כללים מוסכמים, כך שיהיה ניתן למנוע התפתחויות הרות-אסון. כללי היאקה האלה יכולים להיראות בערך כך:

–קריאת התיגר חייבת להיעשות באופן רשמי בנוכחות שני עדים לפחות;

–תמיד ניתן לסרב לקריאת תיגר;

–לא נדחתה קריאת התיגר – יש חובה לזמן את הוועדה המקומית (דאלה, למשל האסיפה השכונתית) כדי לנסות לגשר או להציע בוררות בין שני הצדדים;

–בחירת כלי הנשק ומועד הקרב נתונה להחלטתם של היריבים;

–היאקה (דו-קרב) ינוהל בנוכחותה ובפיקוחה של נציגות מטעם האסיפה או הוועדה שהקרב נערך בתחום אחריותה (יאקה'דאלה);

–ועדת הדו-קרב היא שמספקת את כלי הנשק לצדדים הנלחמים;

–מותרים בשימוש רק כלי נשק "מכאניים" (גוף, טבעות, מקלות, חרבות, פגיונות, חץ וקשת, מקלעות, כידונים, גרזנים, חניתות, רמחים) – ללא כלי ירי, רעלים, בעלי חיים, רימונים ואש;

–אסור השימוש בכלי נשק מטווח רחוק, שאינו מאפשר ללוחם לראות את הלבן בעיניים של היריב שלו (בערך 100 צעדים);

–סוגי השריון והמגנים נקבעים בדומה לבחירה בכלי הנשק (בעניין זה אין מגבלות);

–הודיע אחד הצדדים על תבוסתו (הנפת דגל לבן, הפלת הנשק, הרמת ידיים וכו'), חייב הצד השני לחדול ממלחמתו;

–שני הצדדים משתתפים שווה בשווה (קֶנֶה) בכל עבודה, תיקון נזק, טיפול בפצועים וכו', הנגרמים בגין יאקה (2).

 

ועדת הקרב המוסמכת קובעת ומארגנת את מקום הקרב, מעמידה שופטים (חמושים, במידת הצורך), דואגת לפינוים של פצועים או הרוגים, מאבטחת איבואים, בעלי חיים וצמחים שאינם מעורבים בקרב. אם הצד שאליו הופנתה קריאת התיגר אינו מוותר על הקרב מרצונו, אין ועדת הקרב מוסמכת או רשאית למנוע את קיומו של הדו-קרב. תפקידה רק לדאוג לקיומם של אפיקי חליפין אחרים (שיחות, מתנות, ריקודים, טקסים, היאבקויות "ספורטיביות" וכו'), ולהציע אותם כחלופה לקרב.

כאשר יחידות גדולות יותר, כמו בולואים ואף שכונות ואזורים שלמים, רוצות לקרוא תיגר ולצאת למלחמה, עשוי הדבר לכפות על ועדת הקרב המוסמכת (ועדה אזורית, יבשתית) מאמץ רב בארגון המלחמה. את כל הנזקים שנגרמו בגלל הלחימה חייבים לתקן כל הצדדים המעורבים בה, ללא קשר לשאלה מי ניצח, באמצעות אספקת מוצרים או עבודות שירות. עם זאת, איחודים גדולים מאוד יכולים למנות קבוצות לחימה קטנות יותר, או לבחור באלופי לחימה או באלופות לחימה המסכימים להילחם למענם, וכך לצמצם את היקף הנזקים. הואיל ובקושי יהיו גורמים כלכליים ל"מלחמות שבטים" מעין אלה (מלחמות כמעט אף פעם לא יהיו קשורות בהשגת טובות חומריות כמו שטחים או רכוש, אלא להפך – הן יהיו בגדר הרפתקאות יקרות), המלחמות יהיו יחסית נדירות יותר ועיקשות פחות. היאקות ישמשו, בהתאם לתפיסה האידיאולוגית של הצדדים, להשגת כבוד או מוניטין, ולעתים יהיו חלק מחיי התרבות של בולואים מסוימים. מאידך, בולואים מחרחרי מלחמה יהיו עלולים גם לחבל בשל כך בשמם הטוב או לאבד את ההערכה כלפיהם לחלוטין.

קשה להעריך באיזו תכיפות ובאיזה היקף ייערכו דו-קרבות ומלחמות, וכמה דם יישפך בגללם. היות שיש להם הרבה "חסרונות" (כאב, נזק, שכול, פחד, אובדן השם הטוב) ואין להם סיבות חומריות הגיוניות, סביר להניח כי הם יהפכו לדבר חריג. ובכל זאת אין לצפות כי הם פשוט יוחלפו בספורט או במשחקים באיזשהו תהליך של "סובלימציה". יאקות אינם סוג של תרפיה; הם דבר רציני, הטומן בחובו סכנות רציניות. רק כאשר היאקות "רציניים" באמת, הם ממלאים את תפקידם – מניעתן של מלחמות המוניות. ייתכן כי אחדים מן הבולואים לא יוכלו לגבש את זהותם התרבותית ללא מלחמה מתמדת או מזדמנת. האלימות תימשך איפוא, אך לא בהכרח ההיסטוריה.

 

הערות

(1) מאז הופעתו של האיבו נפטרנו למרבה המזל מן "האדם", ונפטרנו גם מכל השאלות כמו האם האדם טוב (= שוחר שלום) או רע (= מחרחר מלחמה) "מטבעו" (גם מהטבע נפטרנו סוף-סוף). להגדרות האדם – ובראשן ההגדרות ההומניסטיות – היו תמיד השלכות הרות אסון והרסניות ביותר. אם האדם "טוב", מה נעשה עם אלה שהם רעים (באופן יוצא דופן, כמובן)? הפתרון ההיסטורי היה לשלוח אותם ל"חינוך מחדש" במחנות. ההומניזציה של היתר, של הטובים (למרבה המזל הם בדרך-כלל הרוב), באה לידי ביטוי בשימוש בבתי חולים פסיכיאטריים, ביריות, בגז או בשריפה עבור מי שאינם טובים. כבר אצל תומס מוֹר אנו מוצאים את יום העבודה הנאור, בן שש השעות, אבל גם עונש מוות למנאפים (לאיבו זה בחיים לא היה קורה), בתוך כל האוטופיה ההומנית שלו. האיבו יכול איפוא להיות אלים, אולי לא "מטבעו" אבל בהחלט משום שמתחשק לו, והוא יכול לשאוב הנאה ממגע ישיר, אישי וכואב עם איבואים אחרים.

זוהי רשעות לשמה לזעוק כי התאווה לאלימות, או הנטייה לאלימות בין בני אדם, היא היא זרע המלחמה. אין חיי שלווה, שלום ונועם יותר גדולים מאלה שבתוך הצבא עצמו: חיילים עוזרים זה לזה, מתחלקים באוכל, תומכים האחד בשני מבחינה רגשית, ממש "חברים לנשק". כל האלימות שלהם מופנית באמצעות מניפולציות כלפי האויב. ואפילו בעניין זה, אין התחושות חשובות כל כך. המלחמה הפכה לפרוצדורת "חיטוי" בירוקרטית, מתועשת ואנונימית. אלימות או שנאה יכולות רק להפריע לטכנאות המלחמה המודרנית, יכולות אפילו למנוע מן הטכנאים לממש את תוכניתם המלחמתית. המלחמה אינה מבוססת על הלוגיקה של האלימות, של הרגשות, כי אם על הלוגיקה של המדינה, של הכלכלה, של ארגונים היררכיים. בצורתה הממשית מוטב להשוות אותה לרפואה: הטיפול הלא רגשי בגופים שאינם מתפקדים כהלכה (השוו את המינוח המקצועי בכמה שפות: התערבות, חיטוי, פגיעות נקודתיות, operations, פעולה מונעת וכו').

אך אם הכוונה במושג "מלחמה" היא לפעולה אלימה שהיא קולקטיבית, נלהבת וישירה, יאקה יוכל שוב להפוך את המלחמה לאפשרית. אפשרית, משום שהיא אינה הכרחית, והיות שכך גם אינה מביאה לאסון. אולי מאותם מניעים מציע קאלנבך ב"אקוטופיה" שלו טקס מלחמה בסגנון ניאוליתי (עמ' 91). ואולם, אצל קאלנבך הטקסים האלה מתרחשים לגמרי מחוץ לחברה "הנורמלית", כמעין ניסויים בפיקוח המדינה. מלחמות "אמיתיות", כפי שהן מתאפשרות על ידי יאקה, אינן עולות בקנה אחד עם "אקוטופיה". ונוסף על כך, הנשים, שהן "מטבען" הרבה פחות אלימות מהגברים, לעולם אינן משתתפות במשחקי המלחמה של קאלנבך. עוד מיתוס גברי טיפוסי…

(קוֹמָתִי, כָּךְ בְּטוּחַתְנִי, / מָה רַבִּים שֶׁיַּעַרְגוּ לָהּ / רֹב הָדָר וְהוֹד יִרְאוּ בָּהּ / שֶׁאֵינָם נַחְלַת הָמוֹן… לוּ אַחַר חֶפְצִי נָהִיתִי / וְהָלַכְתִּי אֱלֵי קְרָב / עִם סַכִּין גָּדוֹל וָחַד / טֶבַח מְשֻׁנֶּה עָשִׂיתִי… – מזיכרונותיה של מאדאם דה לה גט, 1676-1613).

(2) האם קודקס מלחמה מעין זה יוכל להתקיים? האם "האלימות" אינה משחררת את כל העכבות ומבטלת את כל הכללים? חשש זה אופייני לציביליזציה שהיה בה מאות בשנים איסור על אלימות ישירה, במטרה לשמור על האלימות הבירוקרטית של המדינה. כאשר אלימות תהיה חוויה יומיומית, אנשים ילמדו כיצד להתמודד איתה בצורה רציונלית (הדבר נכון גם לגבי מיניות, רעב, מוסיקה וכו'). רציונליות קשורה בעודפות: אירועים הקורים לעתים נדירות מביאים לתגובות קטסטרופליות. חוקי מלחמה הוכחו כיעילים ביותר ביוון העתיקה, אצל הרומאים, בימי הביניים, בקרב האינדיאנים של אמריקה, ובתרבויות רבות אחרות. רק במקרים של תקשורת לקויה במפגשים בין תרבויות שונות יכלו לקרות אסונות כמו יוליוס קיסר, ג'ינגיס חאן, הרנאן קורטֶס וכו'. בולו'בולו ימנע מראש תאונות היסטוריות כאלה: התקשורת תהיה אוניברסלית (טלפון, רשתות מחשבים וכו'), והכללים הובאו (זה עתה!) לידיעת הצדדים.

כמובן, ייתכנו גם תסבוכות. אכיפת הכללים עשויה לחייב הקמת מיליציות זמניות, במקרה שצד כלשהו במלחמה מפר בעקביות את הכללים. מיליציות כאלה עלולות לפתח דינמיקה משל עצמן ולהפוך למעין צבא, שיחייב הקמת מיליציות חזקות עוד יותר כדי להשתלט עליו. אך החרפה מעין זו מניחה מראש מערכת כלכלית מרכזית שיש לה משאבים מספיקים, וכן חללים "ריקים" מבחינה חברתית שבתוכם היא תוכל להתפתח. שני התנאים האלה יהיו חסרים בבולו'בולו.

ניתן גם להעלות על הדעת כי באיזשהו מקום, באיזה מרתף תעשייתי נשכח, חובבן נלהב בונה לו פצצת אטום, ועומד להשמיד את העיר או את הארץ כולה מתוך אמונה כי הוא מגשים בכך את מהותו המקודשת. בכל מקרה, יהיה לו קשה להשיג את כל החומרים הנדרשים בלי עזרה ובלי לעורר חשד – כאן תוכל ודאי בקרה חברתית ספונטנית למנוע את הנורא מכול. אך אפילו הטירוף של חובבן מטורלל יהיה מסוכן הרבה פחות משיקול הדעת של המדענים והפוליטיקאים כיום…

בולו'בולו: הפתרון למצוקות דור ה-Y

דרך פעולה למימוש החזון

מאת: יקיר אריאל

       כשיצא לאור הספר הפילוסופי-אנרכיסטי-אוטופי בולו'בולו בשנת 1983, הוא התקבל והתקבע כתרגיל מחשבתי היפותטי. על אף שהמחבר P.M מספק לוח זמנים והנחיות כלליות כיצד ליצור תנאים לשינויים חברתיים אלי בולו'בולו, אלו לא יצאו לפועל, בין אם בשל נאיביות דרכי הפעולה המוצעות ובין אם בעובדה המצערת כי היו שזיהו את רעיונו המקורי ודרכי הפעולה ליישומו כתשתית להחדרת הקומוניזם. 1983 נראית אם כן תקופה רחוקה, משונה (שנות השמונים, בכל זאת), בעלת מציאות כלכלית-פוליטית דיכוטומית (קפיטליזם מול קומוניזם) ובעיקר תקופה שאינה בשלה לשינוי.

        דיון זה מובא במסגרת ציון שלושים שנה לצאת הספר בולו'בולו במהדורתו הראשונה. אך לא ציון זמנים עגול ראוי שישיב אותנו לרעיונות הגלומים בספר אלא המציאות העכשווית: המאבק היומיומי הקשה והסיזיפי של מיליארדי אנשים החיים, במישרין או בעקיפין, תחת עולה של השיטה הקפיטליסטית. האינטרנט ומהפכת המידע מנגישים ידע לכולם ומאפשרים החלפת רעיונות וחשיפת נתונים כלכליים ועובדות פוליטיות מצערות. התוצאה המיידית והחשובה – עלייה במודעות הכלכלית והפוליטית של האדם העובד. הוא מבין כי הוא קורבן לשיטה פיקטיבית, לא טבעית בעליל, שכל מטרתה היא לנצל אותו ואת כוחו הדל לחמדנותה של אליטה דקה. ההקדמה הנהדרת של P.M אודות מכונת העבודה הפלאנטרית רלבנטית מאוד לעת זו: העבודה היא פיקציה שנועדה לכבול את האדם במסגרת המשרתת שיטה המיטיבה עם מתי מעט. יתרה מזאת, רוב המגזרים השירותיים – פיננסים, משפט, שיווק, פקידות ממשלתית – הם פיקציה בתוך פיקציית מכונת העבודה הפלאנטרית: אין הם מייצרים כלום לרווחת העולם זולת כח למעטים על חשבון הרבים.

     המשבר הכלכלי בשנת 2008 חשף את כל החולות הרעות בשיטה הקפיטליסטית, או ליתר דיוק בשיטה הקפיטליסטית הנהוגה דה פקטו: כלי שרת בידי מעטים שתכליתו לנפח ולמנף את הונם על חשבון משאביהם ורווחתם של הרבים. כשבועת הנדל"ן האמריקאית התפוצצה, לא שוק המגורים נפל, שהרי מגורים הם משאב הכרחי (יתרה מכך, רבים הפסידו את בתיהם ונזרקו לרחוב), אלא התפוצצה התפיסה המעוותת שבתים למגורים והתחייבויות העתק של הגרים בבתים, מהווים נגזרת פיננסית – הונית (שוב – פיקציה) שאפשר לסחור בה מיד ליד. עניין הבתים יעלה שוב בהמשך המאמר, אך דוגמא זו – המסמלת את המעבר העקום של השיטה הכלכלית מכלכלה המקדמת תגמול (דהיינו שכר עבודה) לכלכלה המקדמת ומסבסדת ייצור הון פיקטיבי – היא עוולה אחת מני רבות אשר חשפו את ערוותה של השיטה, והוציאו המונים בכל העולם לרחובות בסדרת מחאות כנגד השלטון בשלוש שנים האחרונות. המשותף למחאות חברתיות בספרד, יוון, ארה"ב, צ'ילה, ישראל וכלה במחאות האביב הערבי היא ההבנה של ההמונים שהשיטה אינה לטובתם.

       דור ה-Y הוא השם הניתן לילידי שנות השמונים והתשעים. צעירים, משכילים מאי פעם, יוצאים לשוק העבודה ונתקלים במציאות עגומה של חוסר תעסוקה ההולמת את כישוריהם ותשוקותיהם, במקרה הטוב, הם מוצאים עבודה 'טובה' בעבודה במגזר פיקטיבי כפיננסים או משפט. נתוני האבטלה של צעירים משכילים עד גיל 30 גבוה, במיוחד במדינות שפשטו את הרגל עקב השיטה הקפיטליסטית כיוון וספרד. דור ה-Y עתיד למצוא עצמו, עת יגיע לגיל הפרישה מול שוקת שבורה עקב 'שגיאות אקטואריות' שמובנן פשוט יותר: קיצוץ ברווחה עתידית וברווחה בכלל עבור הרווח המתמשך והעכשווי של האליטה. הדיור, שהפך למוצר פיננסי שכיר וערכו אינו משקף את ערך המוצר, אינו בר השגה עבור דור ה-Y, מחירי הדירות עולים בכל העולם. העתיד אפל עבור דור שלם שלעולם לא יקבל תגמול הולם עבור עבודתו וזכויות בסיסיות כמגורים ורווחה בעת זקנה נראות רחוקות ופנטסטיות. הדור האחרון שנהנה מכלכלה המבוססת על תגמול עבודה, הוא דור 'הבייבי בום', מולידו של דור ה-Y, הנאלץ לתמוך הן בילדיו בדיור ובעזרה כספית נזילה והן בהוריו שכן מדיניות הצנע הקפיטליסטית מקצצת תשלומי רווחה ותמיכה בזקנים.

       המציאות הקודרת מתבהרת. הצריכה היא הדלק של מכונת העבודה הפלאנטרית. כולנו עובדים על מנת לצרוך. הצריכה הבסיסית היא 'הלחם', כוללת מזון ומגורים וגם היא חומקת אט אט מן 'העובד הממוצע', אולם עיקר כוחה של מכונת העבודה הפלאנטרית בשאיבת מאמינים ועוקבים שמשנתם היא: "אין ברירה צריך לעבוד", היא הצריכה המשנית, 'השעשועים'. לאורך ההיסטוריה לבשה הצריכה המשנית צורות ומצרכים שונים, על פי המציאות, ההתקדמות הטכנולוגית והאופנה. הצריכה המשנית תמיד תהא מוכתבת על ידי חברי האליטות, המפעילים ומשמנים את מכונת העבודה הפלאנטרית לרווחתם. כיום, הצריכה המשנית נסובה סביב מידע, או ליתר דיוק, היכולת שלנו לשתף מידע (למידע נוסף, ראו: יובל נח הררי: "עלייתה של האמונה החדשה ב'דת המידע'", מוסף הארץ 23.02.2013). העולם נכבש בטלפונים ניידים חכמים המסוגלים לשאוב, לאגור ולהפיץ מידע בקלות; הרשתות החברתיות יוצרות מציאות בה הדמות הווירטואלית שלנו מוכרחה להיות פעילה אל מול חיינו האפורים ובכלל, הצריכה המשנית, כל צריכה משנית מבגד חדש ועד תואר שני במנהל עסקים נועדה למלא צורך חברתי-שיתופי ולא סיפוק נפשי או תשוקה. דור ה-Y נולד וגדל לתוך עולם טכנולוגי המתקדם מהר. הצריכה המשנית – 'השעשועים' הטכנולוגית והשלכותיה, שהוכתבה על ידי האליטות (מיהם חברות 'המידע' הגדולות בעולם?), יכולה ואמורה להיות כלי בידי דור ה-Y  (שנולד וגדל לתוך עולם טכנולוגי המתקדם מהר) שתכליתו הרס הסדר הקיים.

       יש להוסיף התייחסות קצרה אך חשובה לאלמנט האקולוגי. האנושות מכלה את המשאבים הביולוגיים של כדור הארץ בקצב גבוה פי שניים מהיכולת של הטבע לשקם את עצמו (לקריאה נוספת – http://www.footprintnetwork.org/en/index.php/GFN/). כדור הארץ שואף להגיע לאיזון וסביר שבנקודת זמן מסויימת, הטבע, על מנת לשוב לאיזון, יפלוט את האנושות מקרבו. אפשר שקטסטרופה פוטנציאלית תביא להחלטה מושכלת למעבר לחברה דמויית בולו'בולו, אך עד יום הדין או אם תרצו, יום הגאולה, יצירה אקטיבית של חברה על פי מודל בולו'בולו, כפי שתובא בשורות להלן, חייבת לכלול התייחסות לאוכלוסין ולחיים אקולוגיים וברי קיימא.

טכנולוגיה בשירות בולו'בולו

       החזרה לחיים כלקטים ציידים אינה אפשרית וגם עתיד בו יתהלכו סייבר-אדם ועל-אדם מהונדסים גנטית וטכנולוגית מבעיתה. חשוב לשמר את הישגינו הטכנולוגיים באופן בו הם מספקים את יצר הסקרנות של האדם ואינם מוצר צריכה. נקודת המוצא הזו תמנע תסריטי עתיד בלהות שישנו את גזע האדם (ותאיץ את שעון החול האקולוגי לפליטתו מכדור הארץ), ויחד עם זאת תגביר הישגים טכנולוגיים מרשימים לכלל האנושות. זו נקודת המוצא גם כן, ליצירת חברת בולו'בולו.

        מהפיכת המידע מאפשרת לנו לשתף מידע ורעיונות בלחיצת כפתור. אני מאמין שהקמת קהילות בולו'בולו אפשרית ופשוטה. יש להקים אתר במתכונת רשת חברתית שתכליתו כפולה: הוא מספק קרקע להתאגדויות קהילתיות לבולו'בולו וכן הוא מעניק שירותים כלכליים, תשתיתיים ולוגיסטיים להקמת קהילות בפועל. משתמש הנרשם לאתר יכול להצטרף לקהילה קיימת המתאימה לו על פי הגדרותיה או להקים קהילה חדשה ולהגדיר בעצמו את אופיה (יש לציין, כי מקים הקהילה, לצורך העניין, אינו בשום פנים ואופן מנהיג הקהילה. הנהגת הקהילה תוענק בשיטת 'הסניוריטי' לזקן השבט שיראה בתפקיד עול שכן היותו מנהיג קהילה, תפקיד שמסתכם בעיקר בהשלטת סדר בסיסי ופתרון סכסוכים, אינו טומן בחובו אפשרויות, מטבע הדברים, לצבירת כח). שיווי משקל בין היתרון להצטרף לקהילה מבוססת, המונה חברים רבים לבין הרצון להגדיר קהילה יגרום למצב בו קהילות תמיד תתמלאנה בחברים וכן תהיינה מגוונות.

ניתן להגדיר קהילה על פי פרמטרים רבים, חלקם למשל:

–          סוג המזון ואופן גידולו (תמיד יהא אורגני ומבוסס על חקלאות ברת קיימא).

–          אג'נדה חברתית (אינטלקטואלים, גייז, אמונות וכל מה שעולה על הדעת).

–          מיקום מועדף, סוג בנייה, אדריכלות, שטחים ציבוריים ותשתיות.

–          טאבו (עישון, אלכוהול).

–          לוחות זמנים להקמת הקהילה.

–          תקציב.

–          ספורט פעילויות גופניות מועדפים.

–          חיי הקהילה והתרבות.

כמו כן, גם המשתמש יכול להגדיר פרמטרים דומים ושונים בפרופיל האישי שלו.

       בולו'בולו על פי P.M אמור להיות חברה אוטרקית הכוללת 500 אנשים. דומני שזהו סכום נכון המאפשר חברה מתפקדת ופעילה ומונעת תפוקה שולית. יחד עם זאת, ברור כי הליכי ניסוי וטעייה יהיו מנת חלקן של החברות הראשונות שתתהוונה. אם כן, לאחר שמגיעים לסדר גודל של 400 חברים בקהילה, האתר, בכובעו השני כארגון מייצג קהילות בולו'בולו בהתהוות, נכנס לפעולה: הוא בונה תוכנית עבודה מסודרת להקמת הקהילה, מארגן אפשרות רכישת קרקע מתאימה במדינות רלבנטיות (סביר שתהיינה מדינות לא מפותחות, אך אקזוטיות), בונה תקציב ולוחות זמנים להקמת הקהילה.

       אין לטעות, על מנת שבולו'בולו יתפקד כיחידה כלכלית אוטרקית, השקעה כספית ראשונה מצד חברי הקהילה היא הכרחית. מגורים בשיטה הנוכחית שווים פי כמה מערכם בפועל, שהרי הפכו במטאמורפוזה משונה למוצר פיננסי פיקטיבי. התשלום הראשוני של חבר בקהילה למגורים, קרקע לחקלאות ותשתיות חשמל ומים שאינם מתכלות הוא נמוך משמעותית מרכישת דירה. הבולו קונה עצמאות מהשיטה.

      אלמנט חשוב בחיי הבולו'בולו נעדר מספרו של P.M ולטעמי, מעבר להיותו אטרקטיבי, יש בו חשיבות לשמירת גחלת הסקרנות והיצירה האנושית. כל בולו'בולו יהיה בעל תשוקה מסויימת. החיים בבולו'בולו יהיו נוחים מאוד לעומת החיים המערביים. סגנון חיים איטי ללא צריכה מיותרת ותרבות פנאי עשירה. לאיבו – האדם הבודד, יהיו שעות פנאי רבות לטיפוח אישיותו ותשוקותיו. נדבך עיקרי בהתאגדות לקהילות בולו'בולו הוא תשוקה משותפת: חבר'ה שאוהבים להתעסק בטכנולוגיה מתקדמת ובהמצאות חדשות בתחום, יתאגדו יחד, וכך גם משוגעים למערות, ספלאולוגיים ברוחם, שיבחרו את קהילתם באזורים משופעים במחילות ובמערות קרירות; מטפסי הרים יתאגדו יחד בצלו של הר מרשים וכן הלאה. כל בולו יבחר לעצמו תשוקה, קטנה כגדולה ומבלי לשפוט השוואתית – ערכית. לא כל חברי הקהילה מוכרחים לעסוק בתשוקה, שכן מה שיחבר בסופו של עניין בין חברים הוא הקשר הקהילתי האמיץ. בקריאה ראשונה עולה תמונה נאיבית על גבול הפנטזיה, אך הגדרה של תשוקה היא בעצם אפיון תרבותי, בעולמנו הגלובאלי, תחומי עניין קושרים יותר מגזע, לאום או כל הגדרה אתנית אחרת. המצאות וגילויים יהיו שייכים לכלל האנושות: כשבולו פיסיקאי, בעל תרבות ומסורת פיסיקאית לאורך שנים, ימציא דרך נהדרת ופשוטה להפקת חשמל שאינו מתכלה, המידע יהיה שייך לכלל האנושות, שהרי לא ניתן לצבור כח, כך שמכירה או החלפה, מטבע הדברים, אינה אפשרית (אפשרי בשלב הראשון שהמצאות ופיתוחים מתוך בולו'בולו כן יניבו רווח כספי שתכליתו עזרה בהקמת בולו'בולו נוספים).

       או-אז תישאל השאלה, מה יעשה אדם שנולד לתוך בולו המתעסק באמנות פלסטית, אך הוא האדם, אינו כשרוני לתחום ואמנות אינה מושכת אותו? ובכלל, איך אוכלוסיות מתערבבות? כלל חשוב: כל בולו'בולו ממוקם במרחק של יום הליכה מבולו'בולו שכן. כך יימנעו סכסוכי שטחים מיותרים והעניין מתאים לאורח חיים איטי המעודד טיולים רגליים ארוכים. כשמגיע אדם לפרקו, באזור גיל 16-18, הוא יכול לצאת למסע בבולו'בולו שכנים. כל אדם בקיא במתמטיקה יודע שאם יש כמה בולו'בולו המרוחקים יום הליכה מבולו'בולו אחד, אזי יש אינספור אפשרויות מסע. כלל נוסף חשוב שהבריק P.M עצמו, כל בולו'בולו מחוייב לקבל אורחים כחמישית ממספר תושביו. רשת האינטרט העתידית, שממש לא תהיה מוצר צריכה ששואב שעות רבות ללא תכלית מזמננו כפי שמתרחש כיום, תכלול שיתוף מידע והמצאות; כל בולו יתחזק מעין אתר, ויהיה אפשר להרשם כאורחים בתאריכים עתידיים. המסע של הצעירים הוא האוניברסיטה הטובה ביותר, במפגשם עם בולו'בולו רבים הם יכירו תחומי עניין שונים ומשונים, יעסקו ויתנסו בעצמם בתחומים שנפשם לא שיערה שאף קיימים, החיים יהיו מגוונים ועשירים יותר. המסע יעודד חילופי וערבובי אוכלוסין וכן הפצת ידע ותרבויות. בעולם הבולו'בולו אדם נולד על מנת לגלות את תשוקותיו ולטפח אותן. כמו כן, עבור תושבי קהילה, חופשות ארוכות מאוד וביקורים בבולו'בולו קרובים ורחוקים, רצוי שייעשה על בסיס שנתי.

סיכום

       עד לפני מספר שנים היתה ספרד אחת הכלכלות המובילות בעולם, יעד הגירה מועדף ממדינות אמריקה הלטינית. אחוז האבטלה אצל צעירים עד גיל 30 עומד על למעלה מחמישים אחוזים. ספרד היא מיקרוקוסמוס למצוקות דור ה-Y. המצב עתיד להחמיר: בועות פיננסים מתנפחות וטבען להתפוצץ ולפגוע ברבים – אלו שאינם נהנים מפריחת הבועות אלא רק משלמים עבור הנזקים. היכולת הכלכלית של הצעירים לספק לעצמם צרכים בסיסיים כמגורים או כמזון בריא קטנה מחודש לחודש. התא המשפחתי והחיים הקהילתיים נזנחים שכן יש לעבוד לכל הפחות 10 שעות ביום על מנת לפרנס לצרכים בסיסיים. באופן מפתיע, אך נכון, פשוט וכואב נוכח מצבינו היום: לא נולדנו בשביל לעבוד (ראו: ביטול העבודה). נולדנו בשביל לחיות, להתפתח, להנות מחיי קהילה ולטפח את תשוקתינו. בולו'בולו הוא הפתרון. דרך הפעולה אפשרית ומיידית בזכות היכולת הטכנולוגית לשתף מידע בנקל. אמנם לא ניתן פרקטית, בשל גודל האוכלוסייה ואומללותה תחת השיטה הנוכחית באזורים רבים בעולם, להחיל שינוי כלל עולמי, אך שינוי עבור צעירים רבים, שאין להם הווה ועתיד, ומוכשרים דיים לקחת את עתידם בידם, אפשרי ורצוי.

    מה דעתכם? אתם מוזמנים לכתוב תגובות לפוסט זה. ליצירת קשר ישיר עם המחבר, אנא שלחו מייל למערכת הבלוג bolo.papers@gmail.com.