יום שלישי ללא עבודה

על פי p.m.

ההצעה:

יום שלישי יוכרז כיום ללא עבודה המיועד למטרות חברתיות ואקולוגיות.

החברה המתועשת במבוי סתום

יותר ויותר מתבהר לנו שלא נגיע רחוק עם היעילות המהוללת של החברה המתועשת. כדי לייצר חיי רווחה למען שני שלישים מתושבות החצי הצפוני של כדור הארץ לכל היותר, יש לכלות 80% מן המשאבים והאנרגיה של הפלנטה. העלויות השוליות של כלכלת הביזה הזאת רק הולכות ותופחות, ומצמיחות לנו אסון מתמשך: ההרס של האטמוספרה ושל הקרקע, רעב ואומללות עבור רוב בני האדם, הררי פסולת ועלויות מרקיעות שחקים של שירותי הבריאות.

הייצור ההמוני והצריכה ההמונית מצריכים תמיד עוד עבודה. המשבר בחברה המתועשת מורגש בייחוד לנוכח העובדה שאיכות החיים ותחושת הרווחה שלנו עומדות במקום או פוחתות. העבודה מותירה אותנו מרוקנים, כך שאנו במצב של תשישות מתמדת. צורת העבודה "החדשה", הממוחשבת, ביחד עם הסביבה המזוהמת שאנו חיים בה, מביאה לחוליים נפשיים וגופניים (דיכאונות, אלרגיות), שמספרם עולה בהתמדה.

לעתים קרובות אנו שוכחים שהחברה שלנו מורכבת משני חלקים שווים כמעט בגודלם: בתוך משקי הבית מתבצעת כמעט אותה כמות של עבודה כמו בכלכלת הכסף. הסיפור של החברה המתועשת הוא הסיפור של ההרס במשקי הבית. למרות כל המכשירים והחידושים, כמות העבודה בבית לא פחתה ב-50 השנים האחרונות, ובעוד התפוקה של כלכלת הכסף הכפילה ושילשה את עצמה, כוח העבודה במשק הבית נותר קבוע ואף הצטמק. האיזון הפגום הזה במשקי הבית הוא תנאי לצמיחתה של הכלכלה. ככל שמשקי הבית קטנים יותר, כך אפשר למכור יותר כלי מטבח, מכשירים, מכוניות, מכשירי טלוויזיה, רהיטים וכו' (שבדרך כלל נעשה בהם שימוש חלקי בלבד). משקי בית קטנים "מבטיחים" בזבוז גדול יותר של מצרכי מזון (כ-20% מהם מגיעים לאשפה), של אנרגיה (חימום וקירור של חדרים ריקים או כמעט ריקים), של אריזות, של טקסטיל, של תשתיות וכו'. משקי הבית הם כבר לא הרבה יותר מצינורות המפלט של מכונת הייצור התעשייתי. בעוד התהליכים בתוך המפעלים עוברים רציונליזציה כלכלית ונעשים יעילים ביותר, דווקא את העובדים והעובדות מאלצים לגור רחוק מהעבודה, לנסוע רחוק כדי לעשות קניות, ולנסוע רחוק גם כדי לנפוש ולבלות. כל זה מייצר בזבוז נוראי של תחבורה, אנרגיה ותשתיות.

רק כאשר משקי הבית נעשים חסרי כוח ומבודדים, והופכים ליחידות צריכה טהורות, רק אז מכונת הכלכלה יכולה לפעול ללא מעצורים. המשבר האקולוגי שלנו הוא חברתי באותה מידה שבה הוא פוליטי.

משק הבית הגדול כאלטרנטיבה

דרך המוצא מן המבוי הסתום שאנו מצויים בו כיום חייבת להתחיל בחוסר שיווי המשקל בין כלכלת הכסף למשק הבית. במקום להיות שני קטבים מרוחקים ומנוגדים, הייצור התעשייתי (המוגבל) ומשקי הבית (המורחבים) צריכים להפוך לתחומים משלימים בתוך מכלול אורגני אחד.

כיצד אפשר לשפר את האיזון בתוך משקי הבית? כמו בכל מקום, צעדים רדיקליים או פתאומיים עלולים להסב רק נזק. מה שכן אפשר לעשות הוא ליצור חיבור בין כ-200 משקי בית בודדים (כ-500 אנשים) כדי ליצור משק בית גדול במבנה רופף פחות או יותר (הכול לפי נטיותיהם של הדיירים). מבחינה חברתית מדובר בסדר גודל בינוני המאפשר אנונימיות מסוימת ובכל זאת אינו גדול מדי. משקי בית גדולים כאלה יאפשרו את הקיום של קשת רחבה של תוצרים:

– עבודות מתאימות, למשל בתחום העיבוד של מצרכי מזון, יכולות להיעשות במסגרת משק הבית הגדול (מחסנים משותפים, מתקני שימור, הכנת בצק או יוגורט וכו') ולחסוך אריזות, מקום, נסיעות ואנרגיה.

– "מותרות" קהילתיות כמו מרחצאות, חדרי מדיה, חדרי כושר, מטבח גדול וכו' יוכלו להגדיל את הנוחות של כל אחד מהדיירים ויחסכו עוד אנרגיה (ומים).

– סדנאות שכונתיות, מאגרים משותפים של כלי עבודה, מאגר כלי רכב ומעבדות תיקונים יאפשרו לדיירים להיות מצוידים טוב יותר מבחינה טכנית ויהפכו את הקנייה של מכשירים קטנים רבים למיותרת.

– שיפוץ, השמשה ושימוש במקביל במשאבים, כמו למשל ספריות, מחסני רהיטים, אוספי ביגוד משותפים ומשחקיות, יבטיחו כי לכולם יהיה היצע גדול יותר ויביאו להפחתה בצריכה ובהשלכה לפסולת.

– שירותים המוצעים בתמורה לשירותים אחרים (טיפול בחולים, קורסי שפה, עיסוי, תספורות וכו') יעשירו את החיים ויחסכו נסיעות.

– פעילויות תרבותיות משותפות (קולנוע, הופעות, ריקודים, תיאטרון, תערוכות) יפחיתו את הוצאות הבידור ויאפשרו לשכונה לפתח חיי תרבות משלה.

– פעולות אקולוגיות ואנרגטיות יתבצעו במסגרת גדולה מספיק, כך שתהיה להן השפעה ממשית.

משקי בית גדולים יכולים להתפתח ממבנים קיימים. לא מדובר בהקמת מוסדות קולקטיביסטיים, אלא בתחליף לשירותים מסחריים ותעשייתיים. הגדלת המסגרת של משק הבית מציעה לאדם הבודד יותר אפשרויות תנועה. אף אחת לא צריכה יותר להיות מסוגרת בדירה שלה. על ידי הגדלת קנה המידה של כלכלת הבית (מטבחים גדולים, מכבסות) מתבטל חלק גדול של העבודות בבית, ונוצר יותר זמן פנוי. באמצעות משקי בית גדולים אפשר לחסוך בקלות שני שלישים מן האנרגיה המבוזבזת בבתים. העבודות בחוץ יכולות להצטמצם בחצי או יותר, וכך מצטמצמת גם התחבורה.

גם ביחס לחקלאות, משקי הבית הגדולים יכולים ליצור דפוסים מאוזנים יותר. אף אם חלק קטן מן הזמן שיתפנה ישמש לעבודה משותפת בחוות חקלאיות, הדבר יאפשר לקיים חקלאות ידידותית לטבע ודלה בכימיקלים. בעזרת שותפויות בין העיר לכפר אפשר לפתור בנקל את משבר החקלאות, ואם כל שותף במשק הבית הגדול ישקיע כ-20 ימים בשנה בעבודות חקלאיות, יהיה אפשר לייצר כמעט את כל מצרכי המזון בתנאים החדשים. כך תשתפר איכות החיים הן של הכפריים והן של תושבי הערים – תזונה טובה יותר וגישה קלה יותר אל הטבע ואל העיר.

אפשר להגשים את הרעיון של משקי בית גדולים בטווח רחב של עוצמות וצורות. משקי הבית הגדולים חוסכים יותר אנרגיה וחומרי גלם מכל הטכנולוגיות החדישות שאפשר להעלות על הדעת (ובשילוב עם טכנולוגיות אלו אפשר להגיע אף ליעילות רבה יותר). את הגידול בתעשייה חייבים לצמצם כבר עכשיו, ולא כאשר הנזקים של התעשייה יהיו כבר בלתי ניתנים לתיקון. חשוב לפעול במהירות כדי ליצור לעצמנו צורת קיום שהעולם יכול לעמוד בה.

זמן לשינוי

המעבר לצורת חיים המבוססת על משקי בית גדולים אינו פשוט כמובן. כולנו יותר מדי מתמחים בתחום אחד, וחסר לנו ידע כדי לעבור בן-לילה לעיסוק בחקלאות, בתיקונים, בבישול או בתחזוקה של מתקני אנרגיה בקנה מידה גדול. יתרה מזו, אי אפשר להכתיב מעבר למשקי בית גדולים בפקודה מלמעלה. כדי שמשקי הבית הללו יתפקדו היטב, הם צריכים לצמוח מלמטה מתוך יוזמות עצמאיות של דיירים. אנשים שרוצים לעבוד ביחד בשיתוף פעולה צריכים למצוא זה את זה (כמו במערכת יחסים או נישואים). השרירותיות של שוק הדיור הביאה לכך שלא תמיד אנו גרים בשכנות לאנשים "הנכונים" מבחינתנו למטרה כזו. לצורך הלימוד מחדש של מיומנויות, ההיכרות עם אנשים שמתאימים לנו וחילופי הדירות במקרה של שכנים לא מתאימים יש צורך בזמן פנוי ובמקומות מפגש מתאימים.

כיום, הזמן הפנוי הזה חסר לרובנו. אחרי שעות העבודה יש לנו ישיבות או קורסים, או שאנו זקוקים למנוחה הכרחית. ימי שישי הפכו זה מכבר לימים המיועדים לקניות ולעבודות בית. בסוף השבוע רובנו כבר איננו עובדים ממילא, ובכל זאת אנחנו עסוקים מאוד. במקרה הטוב אנו משתמשים בזמן הזה כדי לברוח משגרת היום-יום המתסכלת. גם אילו היה לנו קצת זמן, לוח הפגישות שלנו מתמלא בקלות ואינו מאפשר מפגשים ספונטניים. אפילו אנשים שגרים בקרבת מקום זה לזה מופרדים על ידי לוחות זמנים שונים.

משום כך, הפיכתו של יום שלישי ליום ללא עבודה היא צורך דחוף ממש. כבר אי אפשר לעשות צעדים להגדלת האחריות האקולוגית שלנו על חשבון הזמן הפנוי או על גבן של עקרות הבית. דרוש לנו זמן כדי לעשות שינויים יסודיים. יום שלישי מתאים במיוחד לכל זה: הוא יום באמצע השבוע, יום חול טיפוסי שאיננו יום מנוחה או צרכנות. הוא יום מתאים להתמודדות עם כל שבוע העבודה. יום שלישי ללא עבודה מביא לנו אתנחתא ברוכה בתוך הטירוף של שבוע העבודה, והוא מחלק את השבוע לשני נתחים קלים יותר לעיכול. חשוב גם שזה יהיה אותו יום לכולם, שאם לא כן שוב רק סוגים מסוימים של אנשים יוכלו להיפגש ביחד, והתוצאה הרצויה לא תושג.

ביום שלישי ללא עבודה נפגשים נשים וגברים מכל שכבות הגיל במקום שבו הם גרים ומנהלים משק בית. בייחוד חשוב שהגברים יבואו במגע ישיר עם צורכי החיים ולא יברחו בכל מיני תירוצים לפגישות חברתיות ולעיסוקים אחרים. כדי ליצור את המנוחה ההכרחית, אפשר לצמצם את תנועת המכוניות, להגביל את התחבורה הציבורית לתפקוד מינימלי, לסגור חנויות ובתי ספר ולהשאיר את אמצעי התקשורת במתכונת מוגבלת. ימי שלישי אינם מיועדים לעיסוק בניידות, בביצועים, בבידור או במכירות. במקום זה, תשומת הלב מופנית למקום שבו אנו חיים, לדברים הקטנים שבדרך כלל מודחקים ונרמסים, לחלשים שבדרך כלל לא מקשיבים להם – בקיצור, למכלול שכיום יוצר את המשבר החברתי שאנו שרויים בו.

יום שלישי הוא יום מַעֲבר המשמש בראש ובראשונה להרהורים. הוא עוצר את המחויבות המתמדת שלנו, ויוצר למעננו פסק זמן. רק באווירה של רווחה ופנאי אנחנו יכולות להתחיל ללמוד זו מזו לקבל בחזרה את החיים לידיים שלנו. אפשר להתפנות ביחד לעבודות תחזוקה ושיפוץ אקולוגיות: הכנת קומפוסט, השמשת פסולת, תיקונים, נטיעות, בידוד מחום ומקור, מתקנים סולריים. אפשר להקים מוסדות שכונתיים: מעברים ומבואות שכונתיים, גינות גג, מרכזי חליפין והשאלה, מחסני מזון. דרך ההשתתפות בעבודות הגינון והתחזוקה אפשר להתוודע למכרים חדשים. אפשר גם לפתח פעילויות תרבותיות. בעזרת הבישול המשותף אפשר לחסוך מצרכים ואנרגיה. אפשר גם להתפנות לפתרון בעיות שכונתיות, לפעולות משותפות וליצירת קשרים עם אזורים סמוכים.

יום שלישי שלי עשוי להיראות כך למשל:

בין 9 ל-10: יקיצה איטית ללא שעון מעורר
מ-10 עד 11: מדיטציה על השטיח בחדר
מ-11 עד 1: בראנץ' עם שכנים מהבניין (כ-12 אנשים)
מ-1 עד 4: עזרה בבנייה של מתקן להשמשת פסולת
ב-4: ארוחת ביניים
מ-4:30 עד 6: שמירה על ילדים בפעוטון יום ג'
מ-6 עד 7: "חמשת הטקסים הטיבטיים"
מ-7 עד 9: ארוחת ערב שכונתית (30 עד 100 אנשים) – ספגטי עם חמישה רטבים שונים ופלטת גבינות
מ-9 ואילך: דיון בתוכניות ליום שלישי הבא, מוזיקה וריקודים.

ויש עוד אלפי אפשרויות!

להתחיל מיד

יום שלישי החופשי מכלכלה איננו איזו תוכנית אוטופית לשנת 2040. כל אחת יכולה להתחיל בכך באופן עצמאי כבר ביום שלישי הקרוב. יום ללא מכונית, ללא טלוויזיה וללא בשר הוא משהו שאנחנו יכולים לארגן בעצמנו. רבים מאיתנו יכולים כבר היום לעצב את שבוע העבודה שלנו בצורה גמישה, אז מדוע לא לשריין את ימי שלישי כיום חברתי ואקולוגי? אחרים יכולים אולי לגמרי במקרה להיות "חולים" ביום הזה, ולהיפגש באותו יום עם "חולים" אחרים כדי לטפל ביחד "במחלה". אנחנו יכולים ליצור כבר עתה יום שלישי כיום של דלת פתוחה, או של ארוחת ערב משותפת עם השכנים. לילדים יש כבר היום חופש מבית הספר ומהגנים בימי שלישי אחר הצהריים. אם יותר ויותר אנשים ייזמו פעילויות וירקמו קשרים מתאימים, ימי שלישי יכולים לקבל בהדרגה אופי ייחודי, והאיזון הרצוי יחזור באופן זוחל.

נוסף על כך, אין שום סיבה שימי שלישי לא יהפכו גם לתביעה ציבורית ופוליטית. מפלגות וארגונים עם אוריינטציה ירוקה יכולים לתמוך בהצעה כזאת, הן בפרלמנט והן באמצעות יוזמות חוץ-פרלמנטריות. אפשר להכריז על ימי שלישי כימים ללא עבודה בדומה לחגים ולמועדים אחרים. איגודי עובדים יכולים לתמוך בהצעה הזאת כצעד לצמצום שעות העבודה (32 במקום 36 שעות בשבוע). העובדות והעובדים דורשים כבר מזמן לא סתם "זמן פנוי" (שהופך בקלות לזמן של צרכנות), אלא אלטרנטיבות בעלות משמעות לעבודה הבלתי מספקת. הפוליטיקה של ארגוני העובדים כבר אינה יכולה להגביל את עצמה לסוגיות של שכר ושעות עבודה, אלא היא מוכרחה לעסוק במכלול תנאי החיים של העובדים.

גם בשביל הכלכלה, הנהגתו של יום שלישי ללא עבודה תהיה מועילה יותר מאשר, למשל, הארכת סוף השבוע. חלק מכושר העבודה האבוד יחזור למשק על ידי כך שהעובדים יהיו רעננים יותר לקראת סוף השבוע. קיומו של יום המיועד למטרות חברתיות ואקולוגיות יפחית מן העול שנושאות בו ממשלות ורשויות מקומיות, שכן האזרחיות יפתרו בעצמן ו"בחינם" בעיות דחופות כמו תחבורה, פסולת או זיהום אוויר. כך יהיה ניתן לצמצם את גביית המיסים, או להשתמש בכספי המיסים כדי לתמוך בפעילויות של ימי שלישי. הרעיון של דמוקרטיה הצומחת מלמטה יקבל דחף מחודש.

גם בתי הספר לא צריכים לדאוג יותר מדי בגלל חצי היום האבוד, היות שבזמן הזה ילדים ילמדו על אקולוגיה, ביולוגיה ומדעי החברה הרבה יותר מכפי שאפשר ללמוד בכיתות. מורות בכל רמות הלימוד גם הן דיירות בשכונות, והן יכולות להיות פעילות מבחינה פדגוגית גם בימי שלישי (במידה האפשר).

יום שלישי ללא עבודה, גם אם איננו לגמרי נטול פעילות, ישפיע על שבוע העבודה כולו. נצא ממנו נשכרים הן מבחינה אנרגטית, הן מבחינת התודעה העצמית שלנו והן מבחינת הארגון והכוח שאנו צוברים, כך ששוב לא נעמוד חסרי ישע מול מכונת הכלכלה המאיימת על חיינו. תהיה לנו לפחות הזדמנות לפרק את היגיון הצמיחה חסר הטעם של המכונה ולבנות לנו צורת חיים אחרת. מהר מאוד ימי שלישי ישפיעו גם על ימי רביעי שלנו, יצבעו גם את ימי שני באופי אחר, וייתנו גם לימי חמישי ושישי את המשמעות האמיתית שלהם.

מי מצטרף?

המעבר לצורת כלכלה וחיים אחרת אפשרי רק בקנה מידה עולמי. אף על פי כן, מכיוון שהארצות המתועשות הובילו את הדרך בהרס הטבע והסביבה, מוטלת עליהן גם החובה להוביל את הדרך בתיקון הנזק. אם ברצוננו לחיות בצורה נסבלת, אנו חייבים להסתפק בכ-30% פחות אנרגיה מכפי שאנו צורכים היום, להסתפק באדמות של האזור שלנו, ובהרבה פחות מתכות, כימיקלים, טיסות וייצור תעשייתי. הגבולות החומריים הללו אין פירושם בהכרח ויתור על רווחה ונוחות. לדמיון החברתי שלנו אין גבולות, ובעזרתו אנחנו יכולים דווקא להשיג אף יותר רווחה ועושר מכפי שאנו חושבים שיש לנו כיום. היום אנחנו יכולים לבחור לשנות את המצב מיוזמתנו, ויהיה חבל אם יום אחד כבר לא תהיה לנו שום ברירה.

אז מדוע לא להתחיל כבר ביום שלישי הזה? מה התוכניות שלכן ליום שלישי הקרוב?

P.M.

מעובד ממאמר של PM שכותרתו Der arbeitsfreie Mittwoch, שפורסם ב-1997 על ידי Anares Bern & espero בעריכת יוכן קנובלאוך. תרגם, קיצר והתאים: יאיר אור.