| העושר האמיתי הוא עושר תרבותי! 'בולו'בולו' הוא ספרון המציג חזון אלטרנטיבי לטירוף השיעבוד והכסף שאנחנו חיים בו. בין השאלות העיקריות שהספר עוסק בהן: איך באמת הייתי רוצה לחיות? באיזה סוג של חברה (או אל-חברה) הייתי מרגיישה יותר בנוח? מה אני באמת רוצה לעשות עם עצמי? נעזוב לרגע את הבעיות המעשיות – מהם המשאלוות והרצונות האמיתיים שלי? ובבקשה, בואו לא נהפוך את זה לחזון עתידי ומרוחק (תמיד מנסים להרדים אותנו עם "הדורות הבאים"), אלא נתאר מציאות שיכולה להתממש עוד בימי חיינו, כשיש לנו עוד כוח ויכולת ליהנות מכל זה – נגיד, בעוד איזה חמש שנים… איך באמת הייתי רוצה לחיות? באיזה סוג של חברה (או אל-חברה) הייתי מרגישה יותר בנוח? מה אני באמת רוצה לעשות עם עצמי? מהם המשאלות והרצונות האמיתיים שלי? ובבקשה, בואו לא נהפוך את זה לחזון עתידי ומרוחק (תמיד מנסים להרדים אותנו עם "הדורות הבאים"), אלא נתאר מציאות שיכולה להתממש עוד בימי חיינו, כשיש לנו עוד כוח ויכולת ליהנות מכל זה – נגיד, בעוד איזה חמש שנים… .p.m, מחבר הספר, דן במרכיביה של האוטופיה שלו, אוטופיה המקיפה את האנושות כולה, וגם מותאמת ליכולותיה. הוא מדגיש את הגיוון התרבותי, ומתמקד בצורך ליצור רשת של שכונות אוטונומיות ('בולואים'), הפועלות יחד באסיפות אזוריות, ושלתושבים שלהן יש תמיד החופש "להציע ברגליים" – להתייצב לטובת המטרות שנראות להם, לעבור לבולו שמתאים להם, לחיות על פי דרכם, לצאת למסעות ועוד. עושרם האמיתי של הבולואים אינו פיננסי, אלא טמון בעושר התרבותי שלהם, בפוטנציאל הרוחני והגשמי המגוון שלהם ("נימה") – מנהגים, פילוסופיה, ערכים, תחומי עניין, סגנון לבוש, תרבות אוכל, התנהגות מינית, חינוך, דת, ארכיטקטורה, אומנויות, אמנויות, צבעים, טקסים, מוסיקה, ריקודים, מיתולוגיה: כל מה שקשור לזהות או למסורת התרבותית שלהם. הנה כמה רעיונות מתוך הספר. 'עושרם האמיתי של הבולואים אינו פיננסי, אלא טמון בעושר התרבותי שלהם, בפוטנציאל הרוחני והגשמי המגוון שלהם' |
מה זה בולו?
'בולו' הוא ההסכמה הבסיסית (בין פרטים), קונטקסט אישי ישר שנועד לאפשר לפרטים לחיות, ליצור ולמות בתוכו. בולו אינו סתם שכונה קטנה, הוא אינו "רשת קטנה" והוא אינו שבט מסורתי. ועם זאת, מספר האיבואים בבולואים (500 בערך) תואם את מספר החברים המינימלי בשבט. כ- 500 פרטים מהווים את המאגר הגנטי הקטן ביותר האפשרי של המין האנושי. נראה כי יחידה חברתית זו הייתה אופיינית לכל חברה של ציידים ומלקטים במשך מיליוני שנים (כלומר עוד לפני התהוות המין האנושי) (Richard E. Leakey and Roger Lewin, People of the Lake. Mankind and its Beginnings. Avon, 1979, p. 111 ff). בהחלט ייתכן איפוא כי האיבואים יוכלו לחוש בטוב בקבוצות בסדר גודל זה. לכמות זו של אנשים יש עוד מספר יתרונות בתחומי החקלאות, האנרגיה, הרפואה וכו', ובאפשרות לקיים כל זהות תרבותית שהיא.
'כ- 500 פרטים מהווים את המאגר הגנטי הקטן ביותר האפשרי של המין האנושי. נראה כי יחידה חברתית זו הייתה אופיינית לכל חברה של ציידים ומלקטים במשך מיליוני שנים'
500 אנשים הם בבחינת הגבול העליון של מספר האנשים שיכולים להתארגן ולחיות ביחד באופן 'ספונטני'. המספר 500 עולה גם כיום בהקשר של תחומים רבים כיחידה בסיסית: הוא חופף למספר התושבים בגוש בניינים ברובעי המגורים הישנים, לגדוד בחיל רגלים, לתפוסה של אולם גדול, לגודלה של חברה עסקית בינונית, למספר התלמידים בבית-ספר בינוני וכו'. כקבוצה של אנשים הבולו מאפשר עצמאות, מגוון, לכידות דורית, חלוקת עבודה מסוימת (ללא אנונימיות). בארץ מתועשת ומתקדמת יהיו בכל בולו כ- 200 אנשים עד גיל 30, כ- 200 בגילאי 30 עד 60 וכ- 100 אנשים מעל גיל 60. כל קבוצת גיל (גילאי 1 עד 9, גילאי 10 עד 19 וכו') תכלול בין 20 ל- 40 אנשים (פרט לאנשים שעברו את גיל 80). כל קבוצת גילאים תהיה גדולה מספיק כדי לאפשר קשרים בתוכה (ולא יהיה אגב איסור על אנדוגמיה, על נישואים בתוך השבט). באזורים של העולם השלישי, סביר כי המספרים יהיו שונים בתחילה, אך ישתנו ככל שישתנו התנאים החומריים.
'500 אנשים הם בבחינת הגבול העליון של מספר האנשים שיכולים להתארגן ולחיות ביחד באופן 'ספונטני"
אחד הדברים האופייניים להוגי האוטופיות המודרניות הוא העובדה כי לארגונים הבסיסיים שהם מציעים יש תמיד אופי "מנהלתי", והם משרתים רק מטרות חברתיות או אקולוגיות מסוימות.
'בני ההוֹפּי טוענים כי אדם איננו אדם אם הוא חי בקהילה של יותר מ- 3000 בני אדם'
ב"אוטופיה" של תומס מור, משנת 1516, מחוברים 30 משקי בית גדולים לכדי יחידה בגודל דומה. רוב כותבי האוטופיות של המאה ה- 19 (פוּרייה, סן-סימון, וייטלינג, קאבֶּה, אוון וכו') מתארים קהילות גדולות יותר, משום שהם שואפים לאוטרקיה מלאה של הקהילות הללו. ה-phalansteres של פורייה הם מעין יקומים קטנים המכילים את כל התשוקות והעיסוקים האנושיים. רוב האוטופיות המודרניות הן למעשה מודלים טוטליטאריים וחד-תרבותיים המאורגנים מסביב לעבודה ולחינוך. יש אירוניה רבה בכך שאלמנטים אוטופיים מסוימים שימשו במשטרים טוטליטאריים (פשיזם, סוציאליזם וכו') ולהגייתם של בתי-סוהר, בתי-חולים ובתי-חרושת.
'רוב האוטופיות המודרניות הן למעשה מודלים טוטליטאריים וחד-תרבותיים המאורגנים מסביב לעבודה ולחינוך. יש אירוניה רבה בכך שאלמנטים אוטופיים מסוימים שימשו במשטרים טוטליטאריים ולהגייתם של בתי-סוהר, בתי-חולים ובתי-חרושת'
רוב האוטופיות הקיימות מלאות בתכתיבים כלליים המתפשטים לכל תחומי החיים (לבוש, זמני עבודה, חינוך, מיניות וכו'), והן מכריחות את האנשים לחיות בהתאם לדפוס מסוים. המוטיבציות שלהן שונות זו מזו: היגיון, מעשיות, הרמוניה, אי-אלימות, אקולוגיה, יעילות כלכלית, מוסריות, דמוקרטיה. אך לא קיימת חברה הבנויה באופן דמוקרטי עד כדי כך שתוכל לתת ביטוי אמיתי למשאלותיהם של החברים בה. זו גם החולשה של רוב ההצעות למינהל עצמי (מועצות שכונתיות, משמר אזרחי, דמוקרטיה עממית וכו'), האמורות לתפקד בחלל "ריק", במרחב פוליטי גרידא, בייחוד אלה המאורגנות על-ידי גופים מפלגתיים. רק זהות תרבותית וגיוון תרבותי יכולים להבטיח מידה מסוימת של עצמאות ו'דמוקרטיה'. זוהי בכלל לא שאלה פוליטית.
'גם דמוקרטיה פורמלית מושלמת אינה יכולה לסתום את החלל הריק הזה. רק זהות תרבותית ומגוון תרבותי יכולים להבטיח מידה מסוימת של עצמאות ו"דמוקרטיה" '
בגלל גודלו של הבולו, יהיו כמובן מבנים והסדרים נוספים שהוא יהיו נתון בהם, ושיטפלו בבעיות כגון הבאת ילדים לעולם, חינוך (אל-חינוך), פוליגמיה, אקסוגמיה, יחסי קירבה וכו'. אך גם זה יהיה שונה מבולו לבולו (קאנות, משפחות, משקי-בית גדולות, כנופיות, חדרים פרטיים, חדרי שינה קיבוציים, טוטמים וכו').
'רוב המאפיינים של 'שבט אידיאלי' תופסים לגבי הבולו (זהות תרבותית + אספקה עצמית + גודל + הכנסת אורחים), אבל השבטים ה'אמיתיים' הם בדיוק אותם גופים שהתגלגלו לכדי הבלאגן שאנחנו חיים בו כיום. השבטים (זאת אומרת, כולנו!) לא היו מסוגלים לעצור את הופעתה והשתלטותה של מכונת העבודה הפלנטארית'
יש סיבות רבות לכך שהבולואים אינם סתם שבטים – זמנם של השבטים הישנים חלף לבלי שוב. לסיסמא האומרת כי "רק שבטים ישרדו" יש אמנם צליל רומנטי ויפה, אך ההיסטוריה מראה דווקא כי השבטים לא הצליחו לשרוד, והם היום על סף היעלמות. יתר על כן, השבטים כפי שאנחנו מכירים אותם כיום הם תבניות חלשות, צרות אופקים, הקשורות לעתים קרובות בפטריארכליות – תבניות אלה אינן יכולות עוד לשמש כמודל לחיקוי. השבטים היו "רעים" (כך היינו כולנו למעשה לפני כמה אלפי שנים), משום שהם לא הצליחו לעצור את התהוותה של החברה העובדת. את ביש המזל שאנחנו חיים בו היום קיבלנו באשמתם. אנחנו בעצמנו היינו פעם "פראים טובים" בדיוק כמו האינדיאנים, ובכל זאת הבאנו לעולם את המפלצת הזאת. אין כל סיבה להניח, כי חברות שבטיות שתיווצרנה כיום תצלחנה להתמודד טוב יותר עם המשימה. היום רק אנחנו יכולים לדאוג לכך שלא נחזור שוב על אותה שגיאה. והיות שכך, אנחנו חייבים להתייחס לניסיון שלנו עם חברת העבודה המתועשת, להשתמש בו, ולא סתם להלל שבטים אינדיאניים כלשהם. "עידן השבטיות" האמיתית מתחיל רק עכשיו.
'לרבים מאיתנו, החברה לעולם לא תהיה דבר נסבל, ו"חברה טובה" אינו אלא שם אחר לאותו סיוט'
יש הכרח בהקמתם של "משקי בית" בגודל מסוים, כמו הבולואים, בין השאר משום שאם לא כן, תחליף אותה כלכלת הכסף. כאשר הכסף, כאמצעי בקרה חברתי-כלכלי, יתבטל, תופיע הבקרה הזאת בצורה ישירה ואישית, בצורתם של הבולואים. אמנם ל"בקרה" הזאת כבר לא תהיה אותה מטרה כלכלית, והיא לא תתייחס באופן חד-צדדי לחלוקת העבודה, אך עדיין היא תהיה ה"מחיר" על ביטולם של הבידוד והאנונימיות, שיש בצדם גם יתרונות מסוימים. האיבו הבודד כמעט שאינו יכול "להיעלם" או "להתחבא" – אלא אם הוא חי בבולו שאורח החיים שלו נועד לשם כך בדיוק. חברה פירושה תמיד גם שיטור, פיקוח הדדי, בילוש, חוסר חופש, כפייה, הפחדה, התאמה וכפיפוּת. סביר להניח כי חברי הבולו יתעניינו זה בזה, יעקבו זה אחר זה מתוך קנאה, יסתכלו איפה נשאר אור דולק, מי מתמזמז עם מי ומתי, מי מרחרח יותר ומי פחות ועוד. די מהר יתחילו לתלות על כל דלת שלטים עם איסורים, הנחיות והוראות שימוש, וכל הסירחון של המחנות הצבאיים, של הדירות בשותפות, של אתרי הנופש ושל מועדוני חובבי הטבע יתחיל להתפשט. הבולואים חייבים להיזהר שלא להפר את האיזון הנכון בין חיי קהילה לסביבה פרטית מוגנת. הניגוד בין הדברים (שאינו חייב להיות תמיד בגדר ניגוד) אינו ניתן ל"פתרון" – ודאי שלא בצורה כללית ומופשטת. לרבים מאיתנו, החברה לעולם לא תהיה דבר נסבל, ו"חברה טובה" אינו אלא שם אחר לאותו סיוט. היות שכך, בולו'בולו אינו יכול להוות מערכת הומוגנית לכולם – יהיה צורך במרחבי ביניים לקבוצות קטנות, ליחידים, לנוודים, למתבודדים וכו'. לא כל אחד מסוגל לחיות בחברה (גם היבט זה חסר ברוב האוטופיות והאידיאולוגיות הפוליטיות – פרט לפילוסופיה הליברלית הישנה והטובה. בולו'בולו קרוב יותר לליברליזם מאשר לסוציאליזם… אך ליברליזם לבדו הוא טוטליטרי בדיוק כמו סוציאליזם: האידיאולוגיה של השולט)…
זהות תרבותית
בולו'בולו אינה מערכת הישרדות אקולוגית, אלא רק אמצעי הנועד לאפשר את כל צורות החיים, הפילוסופיות, הטריפים או המסורות האפשריות. בולו'בולו עצמו אינו אורח חיים, אלא רק מסגרת גמישה ככל הניתן של גבולות (ביולוגיים, כלכליים וכו'). צורות חיים רבות תוכלנה (שוב) להיתכן ולהתקיים זו בצד זו. כדי להכיר את המגבלות שאנחנו חיים, כדאי להיעזר במידע האקולוגי והאלטרנטיביסטי שנצבר, אך לעולם אסור שיהוו בסיס לכפיית תוכנן של צורות-חיים אחרות (גם לפאשיזם יש יסודות ביולוגיים…). בבסיס של בולו'בולו נמצאת ה'נימה' (זהות תרבותית), ולא סתם הישרדות לשם הישרדות. בדיוק משום כך, לא ניתן להגדיר נימה עבור בולו'בולו, רק ניתן לחיות נימה זו או אחרת. פרט לכמה עקרונות בסיסיים המאפשרים את בולו'בולו, בולו'בולו אינו מציע שום זהות 'אלטרנטיביסטית' ספציפית כלשהי (מזון בריאות, יחפנות, בגדי צמר וכו').
המחשה טובה לחשיבותה של הזהות התרבותית היא מה שעלה בגורלן של הארצות הקולוניאליות. האומללות שלהן החלה לא בניצול החומרי שלהן בידי המעצמות שכבשו אותן, אלא בהרס המתוכנן מראש של הנימות שלהן בידי המיסיונרים הנוצרים. גם בתנאים של היום היו רבים מן העמים האלה מסוגלים לחיות טוב יותר מבחינה חומרית, אך הם כבר אינם יודעים עוד לשם מה. במשך שנים שקדו שם המיסיונרים על מלאכתם, והחריבו עד היסוד את האמונות, הריקודים והחגים הישנים. התחושה של אובדן הדרך והמורל ממיטה אסון כבד הרבה יותר מן המצוקה החומרית לבדה.
'ה"תרבות" חשובה הרבה יותר מ"קיום חומרי". אנשים שהם על סף רעב מעדיפים להילחם בלהט ולעלות על הבריקדות למען דתם, שפתם, כבודם ושאר "תודעות כוזבות", במקום להילחם על כך שיקבלו את שכר המינימום המובטח להם'
מהיכן אמורה להגיע אלינו הנימה? זו ודאי תהיה טעות לחפש אותה רק במסורות אתניות עתיקות. הכרתן של מסורות מעין אלה יכולה אמנם להיות מעוררת ומפרה מאוד, אך ניתן גם לייסד מסורות חדשות באופן ספונטני. מדוע לא להמציא מיתוסים חדשים, שפות חדשות, צורות חברתיות חדשות, צורות מגורים חדשות, בגדים חדשים וכו'? הדבר קורה היום בכל מקרה בצורה ממוסחרת, בצורת אופנות, פולחנים וכתות. התפשטותן של כתות שונות, לעתים קרובות כתות מלאכותיות ביותר, מראה כי לאנשים יש צורך הולך וגובר לחיות על פי נימה מסוימת. המשאלה המסתתרת מאחורי הכתות היא ההתאמה המוחלטת בין עולם האידיאות לאורח החיים היומיומי – סוג חדש של "טוטליטריזם". בולו'בולו הוא איפוא סוג של "טוטליטריזם פלורליסטי", מעין כיתתיות מוכללת (וכדאי להדגיש כי בולואים פתוחים, שאינם כיתתיים, אף הם נחשבים בתוך מסגרת זו ל"מיוחדים"). אין זו הגדרה רעה. אפשר לומר כי מאז שנות ה- 1960 החלה תקופה של המצאה תרבותית בארצות רבות – בעיקר מתועשות: מסורות מזרחיות, מצריות, עממיות, מאגיות, אלכימיות ואחרות הוקמו לתחייה. החלו ניסיונות לחיות על פי אורח חיים מסורתי ואוטופי. לאחר האכזבה מן העושר החומרי של החברות המתועשות, פנו רבים לחפש עושר רוחני ותרבותי.
'מאז שנות ה- 1960 החלה תקופה של המצאה תרבותית בארצות רבות – בעיקר בארצות המתועשות. לאחר האכזבה מן העושר החומרי של החברות המתועשות, פנו רבים לחפש עושר רוחני ותרבותי'
היות שהנימה אינה מהווה את הליבה של בולו'בולו, לא יכולים לחול עליה חוקים, כללים או בקרות. מאותה סיבה כל תכתיב כללי לגבי ארגון העבודה בבולואים איננו מתקבל על הדעת. זמן העבודה הנורמטיבי היה תמיד מקור גאוותם של הוגי אוטופיות. אצל תומס מוֹר, מחבר "אוטופיה" בשנת 1516, מופיע יום עבודה בן 6 שעות. המקובל כיום הוא להציע באוטופיות 20 שעות עבודה שבועיות, וכך עושה קאלנבך ב"אקוטופיה" שלו משנת 1975. אנדרה גורץ ('Les chemins du Paradis – l'agonie du Capital', Galilee, 1983) מציע 20,000 שעות עבודה למשך חייו של כל אדם. המנצח בתחרות יהיה אולי יום העבודה בן השעתיים עד שלוש שעות, כפי שסבור מרשל סהלין בספרו 'Stone Age Economics' (1972) הבעיה היא, מי בדיוק יאכוף את זמן העבודה המקסימלי, ומדוע? המשמעות של תקנות כאלה הן מדינה ריכוזית חזקה או גוף דומה שידאג לתת תגמול ועונש.
מאחר שבבולו'בולו אין מדינה, לא יכול להיות גם שבוע עבודה המובטח מטעם המדינה. הנימה היא שקובעת מה ייחשב בבולו מסוים כ"עבודה" (=שלילי), ומה ייתפס כ"תענוג" (=חיובי), והאם להבחנה כזאת יש בכלל משמעות. בישול יכול להיחשב בבולו מסוים כפעילות טקסית יומית חשובה, ולהיות בשל כך מקור ללהט ולהתעלות המושכים אליה את כל האיבואים. בבולו אחר, שהמוסיקה תופסת בו מקום מרכזי, הכנת האוכל עשויה להוות מטרד מעצבן מאין כמוהו, שיש לחלקו בין האיבואים על-ידי תוכנית עבודה חודשית. לא ניתן לדעת איפוא, אם בבולו'בולו יהיה יום עבודה של שעתיים, שבוע עבודה של 20 שעות או שבוע עבודה של 70 שעות. אין כל אורח חיים מחייב, הכופה על האנשים תקציב מסוים של שעות עבודה ושל זמן חופשי. אין אורח-חיים מחייב, אין תקציב כולל של עבודה ושל שעות פנאי, אלא רק זרימה חופשית פחות או יותר של תשוקות, סטיות ומשוגות.
הספר קיים גם בגרמנית, באנגלית, בצרפתית, ברוסית, בהולנדית, באיטלקית, בפורטוגלית ועוד. לפרטים: Paranoia City Verlag, Postfach 406, 8026 Zurich, tel 010 411 241 3705 – Anwandstr. 28, 8004 Zurich. The English edition can also be ordered directly from Semiotext, 522 Philosophy Hall, Columbia University, New York, NY, 10027, USA.
בולו-בלוג 