0

אמברנלד – ביקור באי הקסום בטרנס-קאריבי (1)

טוב שיש לאן לברוח

amb01

באמצע שנות השמונים, אחרי גל המהומות האזרחיות באירופה ובעולם שהולידו את הספר בולו'בולו, מחבר הספר PM יצא לחופשה באחד האזורים הפחות מתוירים בעולמנו – האי אמברלנד, השוכן באזור הטרנס-קאריבי. הוא התרשם מביקורו עד כדי כך שהחליט לכתוב מדריך נסיעות מפורט לתיירים באי, שלמרבה הצער הופיע עד כה רק בגרמנית. נראה כי מה ששבה יותר מכל את לבו של PM היה העובדה שתושבי אמברלנד הצליחו לשמור על מאפיינים תרבותיים ייחודיים וליצור חברה אזרחית ערכית ויוצאת דופן. למעשה, PM היה אחד היחידים שהצליחו לתעד בצורה מוצלחת כל כך את התרבות וההיסטוריה של האי הזה, והספר שלו קיבל אפילו את ברכתו של מלך אמברלנד.

אמברלנד מורכבת מאי ראשי בשם איסחקאר (Isckar) ושני איים קטנים יותר – איסי (Isi) ואקה (Eka). איסחקאר מכסה שטח של כ-72 אלף קמ"ר, ויש בה אזור מישורי נרחב למרגלות רכס הרי האלבור (Elbur). הר הגעש נרפיר (Narpir) עדיין פעיל, וההתפרצות האחרונה שלו היתה בשנת 1980-81. בשל בידודה היחסי, יש באמברלנד מינים ייחודיים רבים של צמחים וחיות. המפורסמים שבהם הם פרות האמבר, הרועות באזור הדרום-מזרחי של האי, וכן עגל הקנגורו (בתרשים למטה), שנכחד במאה ה-16.

amb-egel

על פי ההערכות, באמברלנד חיו באמצע שנות השמונים כ-3.2 מיליון בני אדם. זוהי רק הערכה, היות שהניסיון האחרון לספור את תושבי האי, שנערך ב-1931 תחת שלטונו של הדיקטטור טאסיק, הביא להתקוממות ונכשל. תושבי האיים חיים בעיקר במסגרות קהילתיות הקרויות בורליק (burlik). מעריכים שיש באמברלנד כ-8,000 בורליקים, שבכל אחד מהם חיים בממוצע כ-400 תושבים. בנוסף לכך, אמברלנד מחולקת לכ-20 מחוזות, המהווים את ארגון-העל של הבורליקים. היות שתהליך התיעוש נבלם באמצע הדרך, ולאחר מכן אף נסוג לרמות נמוכות יותר, אין באמברלנד ריכוזי אוכלוסין חריגים בגודלם. האוכלוסייה מחולקת כמעט באופן שווה בין המחוזות השונים. עם זאת, האמבראים אוהבים את חיי העיר, ולכן יותר ממחציתם חיים ב-36 ערים ברחבי האי, שבכל אחת מהם יותר מ-8,000 תושבים. כ-40 אחוז חיים בכפרים שיש בהם ארבעה עד שמונה בורליקים. העיר הגדולה ביותר היא מורהאם (Morham), שיש בה כ-270 אלף תושבים, ואחריה לדוגה (Laduga), טלסום (Talsum) ויאמבור (Yambur).

amb-map-sml

בתקופת הפירטים הגיעו לאמברלנד אנשים מכל העולם, שהפליגו ונקלעו לאי: גרמנים, לבנטינים, מאלאים, סינים, קאריבים, הודים ועוד. גלי הגירה הביאו להגעתם של תושבים חדשים: עבדים רומיים (בעקבות מרד ספרטקוס), חברי הכת האלביגנזית, צוענים, ונדלים, רוסים (אחרי 1905), צרפתים, יהודים, ארמנים, פלסטינים ועוד. רוב הפליטים המשיכו בדרכם לארצות הברית. רק אלו שלא רצו לעשות זאת נשארו על האי. היום האי איסחקאר רוחש "פליטי כלכלה" מכל חלקי העולם, הבורחים מן הציוויליזציה התעשייתית המאיימת. אלה עוברים תחילה תקופת צינון, שבה הם לומדים לחיות ולעבוד לאט ומעט, ובזכות כך גם ברגישות ובתשומת לב מרביות.

בשנת 1849 פרצו באמברלנד מרידות פועלות בערים מורהאם, טלסום, גואוטה (Gouta) ויאמבור, בהשפעת פליטים צרפתים ולודיטים אנגלים. במורהאם הוקמה "מועצת עם" שהכריזה על פיטורי המלך קאלו ה-3. בעקבות כך, המלך ברח לעיר אלבו (Albo), ופרצה מלחמת אזרחיות קצרה בין האצולה והאיכרים לבין הערים הליברליות. ב-1850 נחתם שלום קירבין (Kirbin), אמברלנד הוכרזה כמונרכיה חוקתית, ואחייניתו של קאלו ה-3 מונתה למלכה, המלכה קריסטין השנייה. למלכה כבר לא היו למעשה כל סמכויות. ראש הממשלה הראשון, נרבו סאבי (Nerbo Savi), בן העיר לדוגה, ביצע שורה של רפורמות (חינוך חובה, קידום התעשייה, היגיינה), אך אמברלנד נקלעה למשבר עוני חמור, ואמבראים רבים היגרו לארצות הברית. ב-1864 שוב פרצו מהומות ושביתות בכמה ערים, והפועלים התחילו להתאגד, בין השאר בהשפעה מרקסיסטית. בסוף המאה ה-19 היה באי פוטש בהנהגת הגנרל סולגו (Solgo), שנשאר בשלטון עד 1906. הדיקטטורה של סולגו היתה מתונה יחסית, והוא היה הראשון שהנהיג את שיטת הבורליקים – קהילות בנות כ-400 תושבים המאורגנים בשכונה עם האדמות שלהם, בתי הספר שלהם וכו'.

savi

(נרבו סאבי, ראש הממשלה הראשון של אמברלנד)

 

כאשר סולגו ניסה לפשוט לבורליקים עם כוחות משטרה, פרצו שוב מהומות ושביתות. סולגו התפטר והוכרזו בחירות כלליות. התהפוכות הפוליטיות עד 1928 גרמו למרבית התושבים באיסחקאר לאבד עניין בפוליטיקה. התושבים היו מאורגנים בבורליקים, והתעשייה הלכה והידרדרה. מי שניסתה להציל את המצב היתה תנועת הטאסיקיסטים, בהנהגת אלדור טאסיק (Tasik) – בן למורת בית ספר יסודי באוברה (Obra), שהושפע מן הפשיזם באיטליה. טאסיק ניסה לפתות את שאריות הבורגנות ומעמד האיכרים באידיאולוגיה מלאת לאומנות, שיגעון גדלות, גזענות, עבודה, משפחה ורכוש. מטרתו האמיתית היתה לחדש את הייצור התעשייתי באי, אך הצלחתו היתה חלקית בלבד, שכן החיים בבורליקים וההשפעות הסוציאליסטיות אצל יושבי האי עשו את שלהם. בארבע שנות שלטונו של טאסיק, מ-1936 עד 1939, הגיעה הכלכלה האמברית למשבר. ניסיונותיו לממן את מפעליו המגלומניים הביאו לאינפלציה אסטרונומית ולפשיטת רגל.

amb-letter-sml

בשנות הארבעים, לאחר מעורבות אמריקאית אינטנסיבית, הגיע צוות מחקר של הבית הלבן למסקנה כי אמבלנד אינה זכאית להיכלל בתוכנית מרשל, היות שהיא "מונרכיה אגררית נחשלת", שההשקעה בה לא תניב רווחים. מאז לא היו ניסיונות להציל את כלכלת אמברלנד. כתוצאה מן ההיסטוריה הארוכה שלהם, האמברים הם בדרך כלל מפוכחים, ואינם מאמינים לפוליטיקאים המבטיחים להם הצלה. קשה לנהל איתם שיחה על סוגיות פוליטיות רחבות. הם תמיד שואלים: "אז איך מגדלים תפוחי אדמה?". מוקדם מאוד בתולדותיהם – עוד תחת הכיבוש הפיניקי – הם איבדו את כושר ההתלהבות הפוליטית שלהם. אוטופיות מכל סוג שהוא לא מעניינות אותם. הם סולדים מכל מערכת. הריאליזם הקר שלהם הופך מיד לצחוק כל פתוס מהפכני. עם זאת, הם אינם כפריים צרי אופקים, אלא אנשים קוסמופוליטיים החיים בערים ובכפרים ושמחים בחלקם. יתרה מזו, המעבר לחיים בבורליקים היה תוצאה של תהליך מודע, שבו הם הסכימו לבטל את הרכוש הישן ולפרק את משקי הבית הישנים למען חיים טובים יותר.

0

יום שלישי ללא עבודה

על פי p.m.

ההצעה:

יום שלישי יוכרז כיום ללא עבודה המיועד למטרות חברתיות ואקולוגיות.

החברה המתועשת במבוי סתום

יותר ויותר מתבהר לנו שלא נגיע רחוק עם היעילות המהוללת של החברה המתועשת. כדי לייצר חיי רווחה למען שני שלישים מתושבות החצי הצפוני של כדור הארץ לכל היותר, יש לכלות 80% מן המשאבים והאנרגיה של הפלנטה. העלויות השוליות של כלכלת הביזה הזאת רק הולכות ותופחות, ומצמיחות לנו אסון מתמשך: ההרס של האטמוספרה ושל הקרקע, רעב ואומללות עבור רוב בני האדם, הררי פסולת ועלויות מרקיעות שחקים של שירותי הבריאות.

הייצור ההמוני והצריכה ההמונית מצריכים תמיד עוד עבודה. המשבר בחברה המתועשת מורגש בייחוד לנוכח העובדה שאיכות החיים ותחושת הרווחה שלנו עומדות במקום או פוחתות. העבודה מותירה אותנו מרוקנים, כך שאנו במצב של תשישות מתמדת. צורת העבודה "החדשה", הממוחשבת, ביחד עם הסביבה המזוהמת שאנו חיים בה, מביאה לחוליים נפשיים וגופניים (דיכאונות, אלרגיות), שמספרם עולה בהתמדה.

לעתים קרובות אנו שוכחים שהחברה שלנו מורכבת משני חלקים שווים כמעט בגודלם: בתוך משקי הבית מתבצעת כמעט אותה כמות של עבודה כמו בכלכלת הכסף. הסיפור של החברה המתועשת הוא הסיפור של ההרס במשקי הבית. למרות כל המכשירים והחידושים, כמות העבודה בבית לא פחתה ב-50 השנים האחרונות, ובעוד התפוקה של כלכלת הכסף הכפילה ושילשה את עצמה, כוח העבודה במשק הבית נותר קבוע ואף הצטמק. האיזון הפגום הזה במשקי הבית הוא תנאי לצמיחתה של הכלכלה. ככל שמשקי הבית קטנים יותר, כך אפשר למכור יותר כלי מטבח, מכשירים, מכוניות, מכשירי טלוויזיה, רהיטים וכו' (שבדרך כלל נעשה בהם שימוש חלקי בלבד). משקי בית קטנים "מבטיחים" בזבוז גדול יותר של מצרכי מזון (כ-20% מהם מגיעים לאשפה), של אנרגיה (חימום וקירור של חדרים ריקים או כמעט ריקים), של אריזות, של טקסטיל, של תשתיות וכו'. משקי הבית הם כבר לא הרבה יותר מצינורות המפלט של מכונת הייצור התעשייתי. בעוד התהליכים בתוך המפעלים עוברים רציונליזציה כלכלית ונעשים יעילים ביותר, דווקא את העובדים והעובדות מאלצים לגור רחוק מהעבודה, לנסוע רחוק כדי לעשות קניות, ולנסוע רחוק גם כדי לנפוש ולבלות. כל זה מייצר בזבוז נוראי של תחבורה, אנרגיה ותשתיות.

רק כאשר משקי הבית נעשים חסרי כוח ומבודדים, והופכים ליחידות צריכה טהורות, רק אז מכונת הכלכלה יכולה לפעול ללא מעצורים. המשבר האקולוגי שלנו הוא חברתי באותה מידה שבה הוא פוליטי.

193 - Copy

משק הבית הגדול כאלטרנטיבה

דרך המוצא מן המבוי הסתום שאנו מצויים בו כיום חייבת להתחיל בחוסר שיווי המשקל בין כלכלת הכסף למשק הבית. במקום להיות שני קטבים מרוחקים ומנוגדים, הייצור התעשייתי (המוגבל) ומשקי הבית (המורחבים) צריכים להפוך לתחומים משלימים בתוך מכלול אורגני אחד.

כיצד אפשר לשפר את האיזון בתוך משקי הבית? כמו בכל מקום, צעדים רדיקליים או פתאומיים עלולים להסב רק נזק. מה שכן אפשר לעשות הוא ליצור חיבור בין כ-200 משקי בית בודדים (כ-500 אנשים) כדי ליצור משק בית גדול במבנה רופף פחות או יותר (הכול לפי נטיותיהם של הדיירים). מבחינה חברתית מדובר בסדר גודל בינוני המאפשר אנונימיות מסוימת ובכל זאת אינו גדול מדי. משקי בית גדולים כאלה יאפשרו את הקיום של קשת רחבה של תוצרים:

– עבודות מתאימות, למשל בתחום העיבוד של מצרכי מזון, יכולות להיעשות במסגרת משק הבית הגדול (מחסנים משותפים, מתקני שימור, הכנת בצק או יוגורט וכו') ולחסוך אריזות, מקום, נסיעות ואנרגיה.

– "מותרות" קהילתיות כמו מרחצאות, חדרי מדיה, חדרי כושר, מטבח גדול וכו' יוכלו להגדיל את הנוחות של כל אחד מהדיירים ויחסכו עוד אנרגיה (ומים).

– סדנאות שכונתיות, מאגרים משותפים של כלי עבודה, מאגר כלי רכב ומעבדות תיקונים יאפשרו לדיירים להיות מצוידים טוב יותר מבחינה טכנית ויהפכו את הקנייה של מכשירים קטנים רבים למיותרת.

– שיפוץ, השמשה ושימוש במקביל במשאבים, כמו למשל ספריות, מחסני רהיטים, אוספי ביגוד משותפים ומשחקיות, יבטיחו כי לכולם יהיה היצע גדול יותר ויביאו להפחתה בצריכה ובהשלכה לפסולת.

– שירותים המוצעים בתמורה לשירותים אחרים (טיפול בחולים, קורסי שפה, עיסוי, תספורות וכו') יעשירו את החיים ויחסכו נסיעות.

– פעילויות תרבותיות משותפות (קולנוע, הופעות, ריקודים, תיאטרון, תערוכות) יפחיתו את הוצאות הבידור ויאפשרו לשכונה לפתח חיי תרבות משלה.

– פעולות אקולוגיות ואנרגטיות יתבצעו במסגרת גדולה מספיק, כך שתהיה להן השפעה ממשית.

P1140204 - Copy

משקי בית גדולים יכולים להתפתח ממבנים קיימים. לא מדובר בהקמת מוסדות קולקטיביסטיים, אלא בתחליף לשירותים מסחריים ותעשייתיים. הגדלת המסגרת של משק הבית מציעה לאדם הבודד יותר אפשרויות תנועה. אף אחת לא צריכה יותר להיות מסוגרת בדירה שלה. על ידי הגדלת קנה המידה של כלכלת הבית (מטבחים גדולים, מכבסות) מתבטל חלק גדול של העבודות בבית, ונוצר יותר זמן פנוי. באמצעות משקי בית גדולים אפשר לחסוך בקלות שני שלישים מן האנרגיה המבוזבזת בבתים. העבודות בחוץ יכולות להצטמצם בחצי או יותר, וכך מצטמצמת גם התחבורה.

גם ביחס לחקלאות, משקי הבית הגדולים יכולים ליצור דפוסים מאוזנים יותר. אף אם חלק קטן מן הזמן שיתפנה ישמש לעבודה משותפת בחוות חקלאיות, הדבר יאפשר לקיים חקלאות ידידותית לטבע ודלה בכימיקלים. בעזרת שותפויות בין העיר לכפר אפשר לפתור בנקל את משבר החקלאות, ואם כל שותף במשק הבית הגדול ישקיע כ-20 ימים בשנה בעבודות חקלאיות, יהיה אפשר לייצר כמעט את כל מצרכי המזון בתנאים החדשים. כך תשתפר איכות החיים הן של הכפריים והן של תושבי הערים – תזונה טובה יותר וגישה קלה יותר אל הטבע ואל העיר.

אפשר להגשים את הרעיון של משקי בית גדולים בטווח רחב של עוצמות וצורות. משקי הבית הגדולים חוסכים יותר אנרגיה וחומרי גלם מכל הטכנולוגיות החדישות שאפשר להעלות על הדעת (ובשילוב עם טכנולוגיות אלו אפשר להגיע אף ליעילות רבה יותר). את הגידול בתעשייה חייבים לצמצם כבר עכשיו, ולא כאשר הנזקים של התעשייה יהיו כבר בלתי ניתנים לתיקון. חשוב לפעול במהירות כדי ליצור לעצמנו צורת קיום שהעולם יכול לעמוד בה.

זמן לשינוי

המעבר לצורת חיים המבוססת על משקי בית גדולים אינו פשוט כמובן. כולנו יותר מדי מתמחים בתחום אחד, וחסר לנו ידע כדי לעבור בן-לילה לעיסוק בחקלאות, בתיקונים, בבישול או בתחזוקה של מתקני אנרגיה בקנה מידה גדול. יתרה מזו, אי אפשר להכתיב מעבר למשקי בית גדולים בפקודה מלמעלה. כדי שמשקי הבית הללו יתפקדו היטב, הם צריכים לצמוח מלמטה מתוך יוזמות עצמאיות של דיירים. אנשים שרוצים לעבוד ביחד בשיתוף פעולה צריכים למצוא זה את זה (כמו במערכת יחסים או נישואים). השרירותיות של שוק הדיור הביאה לכך שלא תמיד אנו גרים בשכנות לאנשים "הנכונים" מבחינתנו למטרה כזו. לצורך הלימוד מחדש של מיומנויות, ההיכרות עם אנשים שמתאימים לנו וחילופי הדירות במקרה של שכנים לא מתאימים יש צורך בזמן פנוי ובמקומות מפגש מתאימים.

כיום, הזמן הפנוי הזה חסר לרובנו. אחרי שעות העבודה יש לנו ישיבות או קורסים, או שאנו זקוקים למנוחה הכרחית. ימי שישי הפכו זה מכבר לימים המיועדים לקניות ולעבודות בית. בסוף השבוע רובנו כבר איננו עובדים ממילא, ובכל זאת אנחנו עסוקים מאוד. במקרה הטוב אנו משתמשים בזמן הזה כדי לברוח משגרת היום-יום המתסכלת. גם אילו היה לנו קצת זמן, לוח הפגישות שלנו מתמלא בקלות ואינו מאפשר מפגשים ספונטניים. אפילו אנשים שגרים בקרבת מקום זה לזה מופרדים על ידי לוחות זמנים שונים.

משום כך, הפיכתו של יום שלישי ליום ללא עבודה היא צורך דחוף ממש. כבר אי אפשר לעשות צעדים להגדלת האחריות האקולוגית שלנו על חשבון הזמן הפנוי או על גבן של עקרות הבית. דרוש לנו זמן כדי לעשות שינויים יסודיים. יום שלישי מתאים במיוחד לכל זה: הוא יום באמצע השבוע, יום חול טיפוסי שאיננו יום מנוחה או צרכנות. הוא יום מתאים להתמודדות עם כל שבוע העבודה. יום שלישי ללא עבודה מביא לנו אתנחתא ברוכה בתוך הטירוף של שבוע העבודה, והוא מחלק את השבוע לשני נתחים קלים יותר לעיכול. חשוב גם שזה יהיה אותו יום לכולם, שאם לא כן שוב רק סוגים מסוימים של אנשים יוכלו להיפגש ביחד, והתוצאה הרצויה לא תושג.

ביום שלישי ללא עבודה נפגשים נשים וגברים מכל שכבות הגיל במקום שבו הם גרים ומנהלים משק בית. בייחוד חשוב שהגברים יבואו במגע ישיר עם צורכי החיים ולא יברחו בכל מיני תירוצים לפגישות חברתיות ולעיסוקים אחרים. כדי ליצור את המנוחה ההכרחית, אפשר לצמצם את תנועת המכוניות, להגביל את התחבורה הציבורית לתפקוד מינימלי, לסגור חנויות ובתי ספר ולהשאיר את אמצעי התקשורת במתכונת מוגבלת. ימי שלישי אינם מיועדים לעיסוק בניידות, בביצועים, בבידור או במכירות. במקום זה, תשומת הלב מופנית למקום שבו אנו חיים, לדברים הקטנים שבדרך כלל מודחקים ונרמסים, לחלשים שבדרך כלל לא מקשיבים להם – בקיצור, למכלול שכיום יוצר את המשבר החברתי שאנו שרויים בו.

יום שלישי הוא יום מַעֲבר המשמש בראש ובראשונה להרהורים. הוא עוצר את המחויבות המתמדת שלנו, ויוצר למעננו פסק זמן. רק באווירה של רווחה ופנאי אנחנו יכולות להתחיל ללמוד זו מזו לקבל בחזרה את החיים לידיים שלנו. אפשר להתפנות ביחד לעבודות תחזוקה ושיפוץ אקולוגיות: הכנת קומפוסט, השמשת פסולת, תיקונים, נטיעות, בידוד מחום ומקור, מתקנים סולריים. אפשר להקים מוסדות שכונתיים: מעברים ומבואות שכונתיים, גינות גג, מרכזי חליפין והשאלה, מחסני מזון. דרך ההשתתפות בעבודות הגינון והתחזוקה אפשר להתוודע למכרים חדשים. אפשר גם לפתח פעילויות תרבותיות. בעזרת הבישול המשותף אפשר לחסוך מצרכים ואנרגיה. אפשר גם להתפנות לפתרון בעיות שכונתיות, לפעולות משותפות וליצירת קשרים עם אזורים סמוכים.

יום שלישי שלי עשוי להיראות כך למשל:

בין 9 ל-10: יקיצה איטית ללא שעון מעורר
מ-10 עד 11: מדיטציה על השטיח בחדר
מ-11 עד 1: בראנץ' עם שכנים מהבניין (כ-12 אנשים)
מ-1 עד 4: עזרה בבנייה של מתקן להשמשת פסולת
ב-4: ארוחת ביניים
מ-4:30 עד 6: שמירה על ילדים בפעוטון יום ג'
מ-6 עד 7: "חמשת הטקסים הטיבטיים"
מ-7 עד 9: ארוחת ערב שכונתית (30 עד 100 אנשים) – ספגטי עם חמישה רטבים שונים ופלטת גבינות
מ-9 ואילך: דיון בתוכניות ליום שלישי הבא, מוזיקה וריקודים.

ויש עוד אלפי אפשרויות!

DSCF0022 - Copy

להתחיל מיד

יום שלישי החופשי מכלכלה איננו איזו תוכנית אוטופית לשנת 2040. כל אחת יכולה להתחיל בכך באופן עצמאי כבר ביום שלישי הקרוב. יום ללא מכונית, ללא טלוויזיה וללא בשר הוא משהו שאנחנו יכולים לארגן בעצמנו. רבים מאיתנו יכולים כבר היום לעצב את שבוע העבודה שלנו בצורה גמישה, אז מדוע לא לשריין את ימי שלישי כיום חברתי ואקולוגי? אחרים יכולים אולי לגמרי במקרה להיות "חולים" ביום הזה, ולהיפגש באותו יום עם "חולים" אחרים כדי לטפל ביחד "במחלה". אנחנו יכולים ליצור כבר עתה יום שלישי כיום של דלת פתוחה, או של ארוחת ערב משותפת עם השכנים. לילדים יש כבר היום חופש מבית הספר ומהגנים בימי שלישי אחר הצהריים. אם יותר ויותר אנשים ייזמו פעילויות וירקמו קשרים מתאימים, ימי שלישי יכולים לקבל בהדרגה אופי ייחודי, והאיזון הרצוי יחזור באופן זוחל.

נוסף על כך, אין שום סיבה שימי שלישי לא יהפכו גם לתביעה ציבורית ופוליטית. מפלגות וארגונים עם אוריינטציה ירוקה יכולים לתמוך בהצעה כזאת, הן בפרלמנט והן באמצעות יוזמות חוץ-פרלמנטריות. אפשר להכריז על ימי שלישי כימים ללא עבודה בדומה לחגים ולמועדים אחרים. איגודי עובדים יכולים לתמוך בהצעה הזאת כצעד לצמצום שעות העבודה (32 במקום 36 שעות בשבוע). העובדות והעובדים דורשים כבר מזמן לא סתם "זמן פנוי" (שהופך בקלות לזמן של צרכנות), אלא אלטרנטיבות בעלות משמעות לעבודה הבלתי מספקת. הפוליטיקה של ארגוני העובדים כבר אינה יכולה להגביל את עצמה לסוגיות של שכר ושעות עבודה, אלא היא מוכרחה לעסוק במכלול תנאי החיים של העובדים.

גם בשביל הכלכלה, הנהגתו של יום שלישי ללא עבודה תהיה מועילה יותר מאשר, למשל, הארכת סוף השבוע. חלק מכושר העבודה האבוד יחזור למשק על ידי כך שהעובדים יהיו רעננים יותר לקראת סוף השבוע. קיומו של יום המיועד למטרות חברתיות ואקולוגיות יפחית מן העול שנושאות בו ממשלות ורשויות מקומיות, שכן האזרחיות יפתרו בעצמן ו"בחינם" בעיות דחופות כמו תחבורה, פסולת או זיהום אוויר. כך יהיה ניתן לצמצם את גביית המיסים, או להשתמש בכספי המיסים כדי לתמוך בפעילויות של ימי שלישי. הרעיון של דמוקרטיה הצומחת מלמטה יקבל דחף מחודש.

P1180505 - Copy

גם בתי הספר לא צריכים לדאוג יותר מדי בגלל חצי היום האבוד, היות שבזמן הזה ילדים ילמדו על אקולוגיה, ביולוגיה ומדעי החברה הרבה יותר מכפי שאפשר ללמוד בכיתות. מורות בכל רמות הלימוד גם הן דיירות בשכונות, והן יכולות להיות פעילות מבחינה פדגוגית גם בימי שלישי (במידה האפשר).

יום שלישי ללא עבודה, גם אם איננו לגמרי נטול פעילות, ישפיע על שבוע העבודה כולו. נצא ממנו נשכרים הן מבחינה אנרגטית, הן מבחינת התודעה העצמית שלנו והן מבחינת הארגון והכוח שאנו צוברים, כך ששוב לא נעמוד חסרי ישע מול מכונת הכלכלה המאיימת על חיינו. תהיה לנו לפחות הזדמנות לפרק את היגיון הצמיחה חסר הטעם של המכונה ולבנות לנו צורת חיים אחרת. מהר מאוד ימי שלישי ישפיעו גם על ימי רביעי שלנו, יצבעו גם את ימי שני באופי אחר, וייתנו גם לימי חמישי ושישי את המשמעות האמיתית שלהם.

מי מצטרף?

המעבר לצורת כלכלה וחיים אחרת אפשרי רק בקנה מידה עולמי. אף על פי כן, מכיוון שהארצות המתועשות הובילו את הדרך בהרס הטבע והסביבה, מוטלת עליהן גם החובה להוביל את הדרך בתיקון הנזק. אם ברצוננו לחיות בצורה נסבלת, אנו חייבים להסתפק בכ-30% פחות אנרגיה מכפי שאנו צורכים היום, להסתפק באדמות של האזור שלנו, ובהרבה פחות מתכות, כימיקלים, טיסות וייצור תעשייתי. הגבולות החומריים הללו אין פירושם בהכרח ויתור על רווחה ונוחות. לדמיון החברתי שלנו אין גבולות, ובעזרתו אנחנו יכולים דווקא להשיג אף יותר רווחה ועושר מכפי שאנו חושבים שיש לנו כיום. היום אנחנו יכולים לבחור לשנות את המצב מיוזמתנו, ויהיה חבל אם יום אחד כבר לא תהיה לנו שום ברירה.

אז מדוע לא להתחיל כבר ביום שלישי הזה? מה התוכניות שלכן ליום שלישי הקרוב?

P.M.

מעובד ממאמר של PM שכותרתו Der arbeitsfreie Mittwoch, שפורסם ב-1997 על ידי Anares Bern & espero בעריכת יוכן קנובלאוך. תרגם, קיצר והתאים: יאיר אור.

0

בּוּנִי – כלכלת המתנות של בולו'בולו

buni3

מתנה – בּוּנִי – היא הצורה הפשוטה והיומיומית ביותר של החלפת מוצרים בין איבואים, בולואים ואזורים. דברים רבים יעברו פשוט מיד ליד, ויהיה ניתן להשתמש בהם בלי שיהיה צורך לשאול מי הבעלים שלהם. חוגים מקומיים וקשרים אישיים יביאו לכך שדבר לא "ילך לאיבוד", וש"מתנות" (בנסיבות אלה המושג עצמו הופך למיותר) תמיד יגיעו בחזרה בשלב כלשהו. היות שתהיה חשיבות רבה ליוקרה, לידידות וליחסים אישיים, ערכם של חפצים או של שירותים יהפוך ליחסי. גם כאשר מוצרי צריכה ניתנים במתנה, משתלם לייצר אותם.
למתנות יש יתרונות רבים מבחינתם של הנותנים והמקבלים. מי שנותן דבר-מה, קובע את צורתו ואיכותו, ומבצע בעצם נתינתו מעין תעמולה תרבותית. מקבל המתנה נזכר במי שנתן לו אותה, והדבר מחזק את המוניטין ואת ההשפעה של הנותן. מתנות מתפקדות כמעין הרחבה של האישיות אל מעֵבר אליה – ובו בזמן הן גם נותנות למקבל תירוץ טוב להשיב במתנה משלו. מתן ומתן חזרה מהווים באופן זה חלק חשוב מן ההבנה ההדדית, הם צורת תקשורת לא מילולית (גם מילים הן למעשה מתנות – היום יש שסופרים אותן כדי לחשב את התשלום עבור שירותים שונים).
מתן מתנות הוא גם אחת הצורות הכדאיות ביותר של חליפין, משום שמעט מאוד עבודה מושקעת בתהליך החליפין עצמו. אין צורך לחשב את ערך הסחורה, אין הסדרי תשלום וגבייה, אין הנהלת חשבונות. לא צריך לבזבז זמן על משא ומתן או על חתימתם של הסכמים. אפשר לתת מתנות בכל מקום, ובאופן ספונטני. המַתָן שקול בהשפעתו לזו של הכנסת האורחים: צורות חליפין אישיות הן "רווחיות" יותר בטווח הארוך. הטרנזאקציות העסקיות המהירות והאנונימיות המתקיימות כיום, לעומת זאת, אינן מספקות לאורך זמן. מה אנחנו מרוויחים אישית בעצם בסופרמרקט, מול הכספומט, בקניון? מה מחבר בינינו ובין הקופאיות – הקופה הממוחשבת?
משמעות הנתינה תהיה תלויה בנסיבות מקומיות. בתוך חוגים סגורים יחסית של אנשים החיים זה עם זה בצמידות, היא תהיה הצורה האידיאלית לביצוע חליפין. ואולם מתנות ניתנות על בסיס לא סדיר, ואינן יכולות לשמש כמקור אמין לאספקה. לכן יהיו בולואים רבים שיבקשו לעצמם מהלך חיים מוסדר וניתן לצפייה, ויעדיפו להסתמך יותר על צורות אחרות של חליפין (ראו בהמשך). דפוסי חיים מסוימים יסתדרו טוב יותר עם עקרון המתנה מאשר אחרים. ועם זאת, ניתן לראות בכל צורות החליפין האחרות מעין תת-קטגוריות של המַתנה, מעין מתנות שהן מתוכננות או מוגדרות בצורה כזו או אחרת. המושג של "שווה ערך" כספי המוגדר כיום הוא הפשטה שהיא זרה לחיים, שהרי הרווח מכל פעולת חליפין תלויה בהיבטים רבים מאוד, לא רק בזמן העבודה שהושקע כדי לקנות דבר מסוים. קנייה ומכירה הן צמצום ברוטאלי של מושג המתנה. כל המעורבים בהן יוצאים בסופו של דבר מרומים ונבגדים.

0

יאקה – כללי המלחמה של בולו'בולו

האם האיבו הוא יצור חברותי וחביב הזקוק לקשר, או שהוא איש ריב ומדון עוין, ואפילו אלים? האם הוא תוקפני כל-כך היום רק משום שהסיוט הזה שקוראים לו עבודה הופך אותו לקנאי, מתוסכל ופגיע? סביר מאוד להניח שכן. ובכל זאת עדיין יש קנאה, גאווה פגועה, תשוקה להרס, אנטיפתיה, תאווה לרצח, שיגעון גדלות, חיפוש הרפתקאות, קנאות דתית או אידיאולוגית, רצון לצאת צודק, טירוף, ריצות אמוק – שהרי בולו'בולו היא "ציביליזציה" עם גבולות, וכל אחד חייב להיתקל בגבולות האלה מתישהו. מוטב שלא לתת לתסכולים הבלתי נמנעים האלה להצטבר, להגיע לידי קיבעון ולהוביל לאסונות. לשם כך אפשר שיידרש יָאקָה (1).

יאקה יאפשר את קיומם של מריבות, אלימות, קרבות ומלחמות. יאקות יכולים להיות בין איבואים לאיבואים, בין איבואים לבולואים, בין בולואים לבולואים, בין איבואים לטֶגות, בין בולואים לטגות, בין טגות לסוּמים, בין איבואים לסומים, בין סומים לפוּדו, בין אסה לבולואים וכו'.

 yaka

את המריבות אין לדכא או לעצב מחדש באמצעות מנגנונים של המדינה (משפט, משטרה, צבא), אלא יש לקיימן בין הצדדים היריבים מיד ובו במקום. כמו סוגים אחרים של חליפין (במקרה זה, חליפין של אלימות פיסית), הדו-קרב (יאקה) יהיה אף הוא מוסדר באמצעות שורה של כללים מוסכמים, כך שיהיה ניתן למנוע התפתחויות הרות-אסון. כללי היאקה האלה יכולים להיראות בערך כך:

–קריאת התיגר חייבת להיעשות באופן רשמי בנוכחות שני עדים לפחות;

–תמיד ניתן לסרב לקריאת תיגר;

–לא נדחתה קריאת התיגר – יש חובה לזמן את הוועדה המקומית (דאלה, למשל האסיפה השכונתית) כדי לנסות לגשר או להציע בוררות בין שני הצדדים;

–בחירת כלי הנשק ומועד הקרב נתונה להחלטתם של היריבים;

–היאקה (דו-קרב) ינוהל בנוכחותה ובפיקוחה של נציגות מטעם האסיפה או הוועדה שהקרב נערך בתחום אחריותה (יאקה'דאלה);

–ועדת הדו-קרב היא שמספקת את כלי הנשק לצדדים הנלחמים;

–מותרים בשימוש רק כלי נשק "מכאניים" (גוף, טבעות, מקלות, חרבות, פגיונות, חץ וקשת, מקלעות, כידונים, גרזנים, חניתות, רמחים) – ללא כלי ירי, רעלים, בעלי חיים, רימונים ואש;

–אסור השימוש בכלי נשק מטווח רחוק, שאינו מאפשר ללוחם לראות את הלבן בעיניים של היריב שלו (בערך 100 צעדים);

–סוגי השריון והמגנים נקבעים בדומה לבחירה בכלי הנשק (בעניין זה אין מגבלות);

–הודיע אחד הצדדים על תבוסתו (הנפת דגל לבן, הפלת הנשק, הרמת ידיים וכו'), חייב הצד השני לחדול ממלחמתו;

–שני הצדדים משתתפים שווה בשווה (קֶנֶה) בכל עבודה, תיקון נזק, טיפול בפצועים וכו', הנגרמים בגין יאקה (2).

 

ועדת הקרב המוסמכת קובעת ומארגנת את מקום הקרב, מעמידה שופטים (חמושים, במידת הצורך), דואגת לפינוים של פצועים או הרוגים, מאבטחת איבואים, בעלי חיים וצמחים שאינם מעורבים בקרב. אם הצד שאליו הופנתה קריאת התיגר אינו מוותר על הקרב מרצונו, אין ועדת הקרב מוסמכת או רשאית למנוע את קיומו של הדו-קרב. תפקידה רק לדאוג לקיומם של אפיקי חליפין אחרים (שיחות, מתנות, ריקודים, טקסים, היאבקויות "ספורטיביות" וכו'), ולהציע אותם כחלופה לקרב.

כאשר יחידות גדולות יותר, כמו בולואים ואף שכונות ואזורים שלמים, רוצות לקרוא תיגר ולצאת למלחמה, עשוי הדבר לכפות על ועדת הקרב המוסמכת (ועדה אזורית, יבשתית) מאמץ רב בארגון המלחמה. את כל הנזקים שנגרמו בגלל הלחימה חייבים לתקן כל הצדדים המעורבים בה, ללא קשר לשאלה מי ניצח, באמצעות אספקת מוצרים או עבודות שירות. עם זאת, איחודים גדולים מאוד יכולים למנות קבוצות לחימה קטנות יותר, או לבחור באלופי לחימה או באלופות לחימה המסכימים להילחם למענם, וכך לצמצם את היקף הנזקים. הואיל ובקושי יהיו גורמים כלכליים ל"מלחמות שבטים" מעין אלה (מלחמות כמעט אף פעם לא יהיו קשורות בהשגת טובות חומריות כמו שטחים או רכוש, אלא להפך – הן יהיו בגדר הרפתקאות יקרות), המלחמות יהיו יחסית נדירות יותר ועיקשות פחות. היאקות ישמשו, בהתאם לתפיסה האידיאולוגית של הצדדים, להשגת כבוד או מוניטין, ולעתים יהיו חלק מחיי התרבות של בולואים מסוימים. מאידך, בולואים מחרחרי מלחמה יהיו עלולים גם לחבל בשל כך בשמם הטוב או לאבד את ההערכה כלפיהם לחלוטין.

קשה להעריך באיזו תכיפות ובאיזה היקף ייערכו דו-קרבות ומלחמות, וכמה דם יישפך בגללם. היות שיש להם הרבה "חסרונות" (כאב, נזק, שכול, פחד, אובדן השם הטוב) ואין להם סיבות חומריות הגיוניות, סביר להניח כי הם יהפכו לדבר חריג. ובכל זאת אין לצפות כי הם פשוט יוחלפו בספורט או במשחקים באיזשהו תהליך של "סובלימציה". יאקות אינם סוג של תרפיה; הם דבר רציני, הטומן בחובו סכנות רציניות. רק כאשר היאקות "רציניים" באמת, הם ממלאים את תפקידם – מניעתן של מלחמות המוניות. ייתכן כי אחדים מן הבולואים לא יוכלו לגבש את זהותם התרבותית ללא מלחמה מתמדת או מזדמנת. האלימות תימשך איפוא, אך לא בהכרח ההיסטוריה.

 

הערות

(1) מאז הופעתו של האיבו נפטרנו למרבה המזל מן "האדם", ונפטרנו גם מכל השאלות כמו האם האדם טוב (= שוחר שלום) או רע (= מחרחר מלחמה) "מטבעו" (גם מהטבע נפטרנו סוף-סוף). להגדרות האדם – ובראשן ההגדרות ההומניסטיות – היו תמיד השלכות הרות אסון והרסניות ביותר. אם האדם "טוב", מה נעשה עם אלה שהם רעים (באופן יוצא דופן, כמובן)? הפתרון ההיסטורי היה לשלוח אותם ל"חינוך מחדש" במחנות. ההומניזציה של היתר, של הטובים (למרבה המזל הם בדרך-כלל הרוב), באה לידי ביטוי בשימוש בבתי חולים פסיכיאטריים, ביריות, בגז או בשריפה עבור מי שאינם טובים. כבר אצל תומס מוֹר אנו מוצאים את יום העבודה הנאור, בן שש השעות, אבל גם עונש מוות למנאפים (לאיבו זה בחיים לא היה קורה), בתוך כל האוטופיה ההומנית שלו. האיבו יכול איפוא להיות אלים, אולי לא "מטבעו" אבל בהחלט משום שמתחשק לו, והוא יכול לשאוב הנאה ממגע ישיר, אישי וכואב עם איבואים אחרים.

זוהי רשעות לשמה לזעוק כי התאווה לאלימות, או הנטייה לאלימות בין בני אדם, היא היא זרע המלחמה. אין חיי שלווה, שלום ונועם יותר גדולים מאלה שבתוך הצבא עצמו: חיילים עוזרים זה לזה, מתחלקים באוכל, תומכים האחד בשני מבחינה רגשית, ממש "חברים לנשק". כל האלימות שלהם מופנית באמצעות מניפולציות כלפי האויב. ואפילו בעניין זה, אין התחושות חשובות כל כך. המלחמה הפכה לפרוצדורת "חיטוי" בירוקרטית, מתועשת ואנונימית. אלימות או שנאה יכולות רק להפריע לטכנאות המלחמה המודרנית, יכולות אפילו למנוע מן הטכנאים לממש את תוכניתם המלחמתית. המלחמה אינה מבוססת על הלוגיקה של האלימות, של הרגשות, כי אם על הלוגיקה של המדינה, של הכלכלה, של ארגונים היררכיים. בצורתה הממשית מוטב להשוות אותה לרפואה: הטיפול הלא רגשי בגופים שאינם מתפקדים כהלכה (השוו את המינוח המקצועי בכמה שפות: התערבות, חיטוי, פגיעות נקודתיות, operations, פעולה מונעת וכו').

אך אם הכוונה במושג "מלחמה" היא לפעולה אלימה שהיא קולקטיבית, נלהבת וישירה, יאקה יוכל שוב להפוך את המלחמה לאפשרית. אפשרית, משום שהיא אינה הכרחית, והיות שכך גם אינה מביאה לאסון. אולי מאותם מניעים מציע קאלנבך ב"אקוטופיה" שלו טקס מלחמה בסגנון ניאוליתי (עמ' 91). ואולם, אצל קאלנבך הטקסים האלה מתרחשים לגמרי מחוץ לחברה "הנורמלית", כמעין ניסויים בפיקוח המדינה. מלחמות "אמיתיות", כפי שהן מתאפשרות על ידי יאקה, אינן עולות בקנה אחד עם "אקוטופיה". ונוסף על כך, הנשים, שהן "מטבען" הרבה פחות אלימות מהגברים, לעולם אינן משתתפות במשחקי המלחמה של קאלנבך. עוד מיתוס גברי טיפוסי…

(קוֹמָתִי, כָּךְ בְּטוּחַתְנִי, / מָה רַבִּים שֶׁיַּעַרְגוּ לָהּ / רֹב הָדָר וְהוֹד יִרְאוּ בָּהּ / שֶׁאֵינָם נַחְלַת הָמוֹן… לוּ אַחַר חֶפְצִי נָהִיתִי / וְהָלַכְתִּי אֱלֵי קְרָב / עִם סַכִּין גָּדוֹל וָחַד / טֶבַח מְשֻׁנֶּה עָשִׂיתִי… – מזיכרונותיה של מאדאם דה לה גט, 1676-1613).

(2) האם קודקס מלחמה מעין זה יוכל להתקיים? האם "האלימות" אינה משחררת את כל העכבות ומבטלת את כל הכללים? חשש זה אופייני לציביליזציה שהיה בה מאות בשנים איסור על אלימות ישירה, במטרה לשמור על האלימות הבירוקרטית של המדינה. כאשר אלימות תהיה חוויה יומיומית, אנשים ילמדו כיצד להתמודד איתה בצורה רציונלית (הדבר נכון גם לגבי מיניות, רעב, מוסיקה וכו'). רציונליות קשורה בעודפות: אירועים הקורים לעתים נדירות מביאים לתגובות קטסטרופליות. חוקי מלחמה הוכחו כיעילים ביותר ביוון העתיקה, אצל הרומאים, בימי הביניים, בקרב האינדיאנים של אמריקה, ובתרבויות רבות אחרות. רק במקרים של תקשורת לקויה במפגשים בין תרבויות שונות יכלו לקרות אסונות כמו יוליוס קיסר, ג'ינגיס חאן, הרנאן קורטֶס וכו'. בולו'בולו ימנע מראש תאונות היסטוריות כאלה: התקשורת תהיה אוניברסלית (טלפון, רשתות מחשבים וכו'), והכללים הובאו (זה עתה!) לידיעת הצדדים.

כמובן, ייתכנו גם תסבוכות. אכיפת הכללים עשויה לחייב הקמת מיליציות זמניות, במקרה שצד כלשהו במלחמה מפר בעקביות את הכללים. מיליציות כאלה עלולות לפתח דינמיקה משל עצמן ולהפוך למעין צבא, שיחייב הקמת מיליציות חזקות עוד יותר כדי להשתלט עליו. אך החרפה מעין זו מניחה מראש מערכת כלכלית מרכזית שיש לה משאבים מספיקים, וכן חללים "ריקים" מבחינה חברתית שבתוכם היא תוכל להתפתח. שני התנאים האלה יהיו חסרים בבולו'בולו.

ניתן גם להעלות על הדעת כי באיזשהו מקום, באיזה מרתף תעשייתי נשכח, חובבן נלהב בונה לו פצצת אטום, ועומד להשמיד את העיר או את הארץ כולה מתוך אמונה כי הוא מגשים בכך את מהותו המקודשת. בכל מקרה, יהיה לו קשה להשיג את כל החומרים הנדרשים בלי עזרה ובלי לעורר חשד – כאן תוכל ודאי בקרה חברתית ספונטנית למנוע את הנורא מכול. אך אפילו הטירוף של חובבן מטורלל יהיה מסוכן הרבה פחות משיקול הדעת של המדענים והפוליטיקאים כיום…

0

"מאיפה השגת את הנייר?"

ראיון נדיר עם PM, מחבר "בולו'בולו", שפורסם ב-1980. על מרקסיזם, מיתוסים ומהפכה

מאת PM

תרגם ועיבד: יאיר אור

כבר על המעבורת עמוסת הנוסעים ממנהטן לברוקלין שאלתי את עצמי: בשביל מה אני צריכה בעצם לערוך את הראיון הזה? עישנתי את הסיגריה האחרונה שלי, ולאט-לאט חלפנו על פני גשר מנהטן הממוטט, הנוצץ באור השמש החייכנית של אותו אחר-צהריים חמים של ספטמבר. רוב הנוסעים היו שקטים והביטו באדישות ואולי בשמחה אל מימי ה-East River או אל השמיים הכחולים. רק כמה זרים, כנראה מאירופה, השמיעו בדיחות קולניות על הריסות הגשר הפתטיות. ברוקלין רבצה מנומנמת ונינוחה באור החמה. אנשי המשמר הלאומי ביצעו סריקות שטחיות ללא נשק וקסדה. כמה מהם לבשו חולצות לבנות עם הסיסמה I love NY במקום את מדיהם הירוקים. אחרים ישבו בצל של אחד המחסנים על חבילות כותנה ושיחקו קלפים או שש-בש. הפקודות של הממשלה הצבאית היו עדיין רשמית בתוקף, אך איש לא שמע מן הממשלה כבר חמישה ימים. הסתובבו שמועות כי חברי הממשלה ברחו לבייג'ינג, וכי נחתמו הסכמים על כיבוש רוסי של ניו יורק. עם זאת נאמר כי יחידות העילית הרוסיות שהיו אמורות לכבוש את העיר לא יגיעו בשל סכסוך עבודה. מפקד של המשמר הלאומי, פרד סקורסקי, התייחס לשמועות ואמר לרוסים: "דווקא היינו שמחים אם הייתם באים לבקר. יש מספיק מקום לכולם. אני מקווה שלא תשכחו להביא כמה ארגזי וודקה כשאתם באים".

סימני המהומות של השבועות האחרונים ניכרו בכל מקום, גם בברוקלין – בראש ובראשונה בהריסות השרופות של בניין הבנק בוויליאמסבורג. ילדים קטנים החלו להציע חמורים וסוסים גמדיים למבוגרים בתמורה למסטיקים. טיפות הבנזין האחרונות בוזבזו על הטנקים של המשמר הלאומי, שדמו עתה ללטאות ענק דוממות. החנויות בברוקלין, כמו בכל מקום אחר, כבר היו ריקות, אך היה אפשר להשיג משקאות ומאכלים בכמה פינות בעיר. במקום כסף, אנשים שמחו לקבל מסטיקים, תרמילי רובים, סוללות, זהב ושבבי אלומיניום של רשת התמיכה העצמית בעיר. באוויר נשמע מלמול מתמיד. בכל מקום אנשים דיברו זה עם זה ללא חיפזון, מסדירים עניינים שונים, מחליפים ידיעות חסרות חשיבות, מתכננים שינויים.

pm-01

גור פנתרים שחור בגן החיות של ציריך (הדבר הכי דומה ל-PM שמצאנו) [צילום: יירג קלאגס]

לאורך אטלנטיק אווניו, רובעי העיר כבר השתנו במידה ניכרת. מרבית המכוניות השרופות פונו מן הכבישים, ובשטחים שהתפנו ברחבי העיר כבר החלו לשתול עצי פרי וצמחי מאכל. בחלק מהבתים הקימו טחנות רוח וקולטי שמש לייצור חשמל. חציתי את השדרה ופניתי ברחוב הצדדי שבו גר המרואיין שלי. למרות האנונימיות שלו ידעתי בדיוק איפה למצוא אותו. אישה שמנה ישבה על כיסא פח ושאלה אותי: "אין לך עיתון במקרה?" – הניו יורק טיימס עוד המשיך להופיע במהדורה שבועית צנומה אך במספר עותקים קטן. הלכתי במסדרון, חציתי חדר אמבטיה מבולגן וטיפסתי בגרם המדרגות המוביל אל החצר האחורית. מתחת לעצים הירוקים שמעתי מכונת כתיבה מתקתקת ("נייר!", שמעתי את עצמי קוראת בהתרגשות). PM ישב בחולצת טריקו לבנה ובמכנסי כותנה רחבים על שטיח פסים שחור-כתום ותקתק במכונה. הגינה היתה מוזנחת, לא ניטע בה דבר, וכמה חתולים אפורים, מפוספסים ומנוקדים נמנמו למולו. PM הפסיק את כתיבתו והזמין אותי לשבת ולשתות כוס תה מקורר. ממכונת הכתיבה שלו ביצבץ דף נייר לבן מאיכות משובחת ביותר.

מאיפה השגת את הנייר?

חזיתי את ההתפתחויות והשגתי כמה אלפי גיליונות נייר כשהגיע הזמן. אחרים העדיפו לקחת טלוויזיות, מקררים, ויסקי או כלי מיטה כשפינו את המחסנים ברחוב פולטון. אני הלכתי ישר למחלקת הנייר והצטיידתי שם. יש לי מספיק נייר בשביל לפרסם את כל הכתבים שלי. והאחרים בטח כבר המומים ומאוכזבים מהמחסור בחשמל…

זה מוביל אותי אל השאלה השנייה שלי. ההצלחה של ספרך מבוססת בראש ובראשונה על הנבואות, האוטופיות והחזיונות הרבים שלך, שהוכחו כנכונים בחלקם הגדול. מהיכן אתה שואב את היכולות לכך?

אינני מודע לאף אחת מהנבואות שלי. אני רק כרוניקאי שמתעד את מה שמתרחש. הספר שלי הוא ספר עיון, אוסף של מסמכים, של חוויות פרטיות, שאותם יצקתי למתכונת שתבטיח את התפוצה שלהם ותמנע שהם יעלו אבק. כל זה רק מתוך ניסיון נואש להעביר מידע חשוב בתוך הסבך של האידיאולוגיות והמבול של "ספרי העיון" הפסאודו-מדעיים.

נו טוב. אבל בכל זאת אתה חייב להודות שבתור ספר עיון יש בספר שלך דברים משונים, שמבחינה מדעית…

מה זאת אומרת "מבחינה מדעית"? איפה ההוכחה המדעית למדעיות של מושג "המדעיות" עצמו? מדעיות, או רציניות, הן רק צורות דיבור, דקדוקים חברתיים. יש גם אפשרויות אחרות: מיתולוגי, מאגי, כוריאוגרפי.

אבל איך אתה מיישב את כל זה ואת העיסוק שלך במכניקת הקוונטים עם היומרה המרקסיסטית המופיעה פה ושם בספרך?

אני לא יודע מה לא יכול להיחשב כמרקסיסטי. הבסיס של כל אידיאולוגיה הוא הפרקטיקה החברתית. האידיאולוגיה הטובה ביותר מתבססת על הפרקטיקה החברתית המתקדמת ביותר, ובימינו זוהי מכניקת הקוונטים. גם היא לא יותר מצורת דיבור. מדוע שלא יהיו למהפכה הסברים וביסוסים הנטועים במכניקת הקוונטים? זה לא מקרה שאפילו התנועות האנטגוניסטיות נגד ההון העולמי כבר אינן יכולות להיות מובנות בעזרת מושגים ניוטוניים. כבר לא מדובר בתזוזה של מאסות מדידות לאורך מסלולים מוגדרים לעבר מטרה ידועה. התנועות היום ניכרות רק בהתנגשות ביניהן, וגם אז, אפשר למדוד את המהירות או את המאסה שלהן, אך לא את שתיהן גם יחד, וגם אז – אפשר למדוד זאת רק אם את נמצאת בתנועה ביחד איתן. העיקרון של הייזנברג ניתן ליישום לא רק על התחום התת-אטומי, אלא הוא חל גם על החברתי. את האוטונומיה נגד ההון אפשר לתאר הרבה יותר עם הייזנברג מאשר עם לנין. צורת הדיבור הסוציאליסטית המשעממת, של האינטרנציונל השלישי, אינה מאפשרת הבנה של הסתירות הקיימות כיום. הם יכולים לצטט את מרקס עד מחר. הוא עצמו אמר לי כמה כל זה מביך מבחינתו.

pm-02

סטיקר, ניו יורק, 2012

אבל האם ההתחמקות הזאת לעבר המיתולוגי, האי-רציונלי אין פירושה התחמקות מן הבעיות הממשיות? האם ניתוח מטריאליסטי ומרקסיסטי של ממש לא היה…

גם ניתוח כלכלי או "מרקסיסטי של ממש" הוא תמיד תוצר ספרותי, ובתור שכזה הוא בגדר התחמקות. גם ניתוחים משעממים כפופים לחוקים של השוק הספרותי. משום כך, אי-התמסרות לחוקים הללו היא דבר מאוד לא מטריאליסטי. אלא שהחוקים של השוק הספרותי או האידיאולוגי הם אלה של מיתולוגיות ההמונים. כבר השפה עצמה היא מיתולוגית, היא אינה מצביעה על משמעויות המוגדרות במדויק ואינה רק קוד, אלא כל מילה בשפה היא סיפור, היא מעוררת אין-ספור דימויים, אנלוגיות ותחושות. ההתעלמות מעולם הדימויים המיתולוגי פירושה התחמקות. האם אין זה ראוי לציון שהעניים, במקום להילחם על הישרדותם הפיזית, שרים ביחד בכנסייה? בכך אין שום דבר הסותר את המרקסיזם או את הרציונליות. הרציונליות היא בראש ובראשונה רק מקרה גבול של מה שמכונה אי-רציונליות. כל העושר של האי-רציונליות נגיש לנו רק דרך הרציונליות, המטריאליזם או המרקסיזם. המרקסיזם אינו מציב לעצמו למטרה להביס או לבטל את המיתולוגי, המאגי או המיסטי, אלא הוא דווקא מחדד את היכולת שלנו לקלוט את כל אלה. הוא מציב את הדקויות בצורתן החשופה. במקום לטבוע במעמקי האי-רציונליות, את יכולה לשוטט בתוך צוללת ומדי פעם לצלול עמוק, ואז לעלות שוב לסירה כשמשעמם לך. מבחינה זו, לא ייתכנו מאגיה, מיתולוגיה או מיסטיקה שאינן מרקסיסטיות. שכן מיהו הקוסם, הלהטוטן, הגורו? הוא באופן מובהק הבלתי-מאמין, הרמאי, המניפולטור, החומרני. אבל הוא מרמה גם את עצמו, שכן המניפולציות שלו הן משחק, הן מטרה בפני עצמה. גם כאשר הדקדוק הוא רציונלי, השפה נותרת מדיום של המיתולוגיה. ככל שהדקדוק רציונלי יותר, כך טוב יותר. וזוהי בדיוק הפונקציה של המרקסיזם: הוא מהווה דקדוק מהפכני, צורת דיבור של הפיכה מתמדת. אבל מהו הדבר שאת הופכת בהפיכה הזאת? זה עניין שלך, לא עניין של מרקס. יש המציינים זאת כאחת החולשות של מרקס. אי-אפשר לחיות ממרקס, כשם ששפה לא יכולה לחיות מכוח הדקדוק שלה. הניסיונות להפוך את המרקסיזם להשקפת עולם או אפילו לדרך חיים הובילו עד כה רק לתוצאות מפלצתיות: לאידיאולוגיה מרקסיסטית-לניניסטית עקרה או למדינה הסוציאליסטית, גירסה מחרידה ושוממה יותר של הקפיטליזם המערבי. מרקס מדבר הרבה על עושר, אבל הוא עצמו היה תמיד עני, וגם המרקסיזם הוא עני, צנום, מוגבל. ובדיוק זו נקודת החוזק האמיתית שלו: הוא אינו הורס את העושר האמיתי של היקום ואיננו מספח אליו חלומות, משאלות וחוויות שאותם לא ניתן לתאר באופן רציונלי. מרקס לא ממלא את הראשים במיתוסים חדשים, אלא הוא מרוקן את הראשים – ולראות בכך חולשה שלו זה פשוט טמטום. רק פה ושם יש לו 'מעידות' שבהן הוא מפטפט קצת יותר מדי על החברה הקומוניסטית – אבל אפילו האמירות האלה הן בדרך כלל מופשטות ועלובות מאוד. האנרכיסטים דאגו בגלל המיתוסים – הם נתפסו דווקא לחלק הזה של מרקס, שהמרקסיסטים כלל לא מבינים בו. לכן מרקס הוא לא "מת" רק עכשיו, אלא הוא תמיד היה מת. אילו מרקס היה חי פה הוא רק היה חוסם את דרכנו.

לסיום, כמה שאלות על עצמך. כיצד חווית את החודשים האחרונים פה בניו יורק?

באביב עוד הכול היה שקט, גם אם היה קצת מתח באוויר. המחירים של מצרכי המזון והבנזין עלו, ובמרץ היה חם באופן חריג. באפריל הפשיטות על הבנקים הפכו למגיפה. בברונקס נבזז הסופרמרקט הראשון, ושני צעירים נורו למוות על ידי המשטרה. היו הפגנות ומקרי ביזה נוספים. המשטרה התחילה לאבד שליטה. בשכונות התחילו להתארגן קבוצות פעולה, ואני בעצמי נכנסתי לקבוצה כזאת במאי. הקבוצות השכונתיות הקימו רשת תמיכה כדי להתמודד עם המחסור במצרכי מזון (הסופרמרקטים נסגרו בשל פחד ממקרי ביזה). הדגל בצבעי כחול, אדום יין וירוק זית הופיע בפעם הראשונה. מי היה מאמין אז שהוא יתנוסס על ההריסות של בניין העירייה ושל האמפייר סטייט? המשטרה הפסיקה לתפקד, וקראו למשמר הלאומי. אז הגיעו ידיעות על תנועות דומות בבוסטון, דטרויט, קליבלנד, ניוארק, ניו אורלינס, שיקגו, אוקלנד. התעשייה שותקה. היתה התנהלות מבולבלת מאוד של המשמר הלאומי ושל הצבא, והנשיא סולק מהבית הלבן על ידי יחידת רגלים שהתמרדה. אז הגיע הקיץ, היו הפצצות של חיל האוויר הגרמני, הפלישה הסינית לסן פרנסיסקו והמרד שבא בעקבותיה. המפקד הייג ניסה להביא כוחות רוסיים וקובניים שישיבו את הסדר על כנו, אבל לרוסים כבר היו בעיות משלהם. אז הגרמנים הביאו משלוחי בירה בחינם כפיצוי על ההפצצות שלהם. ועכשיו שוב די רגוע. סתיו נעים ושקט.

מה אתה כותב כרגע?

אח, סתם איזו רשימה מטופשת של פריטים שוועד השכונה שלנו צריך להזמין מרשת הסיוע המרחבית. יש כמה תוספות שאני צריך לעשות בעקבות הישיבה שלנו מאתמול. אנחנו מקווים להשתלט על בניין ריק ממול ולהפוך אותו למרכז חלוקה משלנו. ואנשי המחשבים שלנו די מאחור – אני צריך לעשות הכול ידנית. באמת אסור לי לשכוח להזמין 50 זוגות שרוכי נעליים חומים, 40 לבנים ו-50 שחורים, משחת נעליים כחולה, שבעים (שבעים?) זוגות גרביים מפוספסים בצבעי אדום-שחור (עוד איזה רעיון עוועים של אנדריאה)… 20 תחתוני גברים שחורים…

PM שקע במלמול בלתי-רצוני והחל להתעלם מסביבתו. לקחתי עוד שלוק מהתה והלכתי. השד יודע בשביל מה בכלל הגעתי לברוקלין. כולם נראים שם מאוד עסוקים עם עצמם. בנמל מצאתי אונייה שנוסעת לאירופה – שם מחכים לי. עד שאגיע לשם יעברו לפחות כמה שבועות. למזלי יש לי הרבה זמן…

(מתוך "רוח העולם כוכב עליון", הוצאת שטרמפלד/רוטר שטרן, 1980)

0

פגאניזם עכשיו

עפרי אילני

קשה להגיד אם לשמאל הישראלי של העשורים האחרונים יש השקפת עולם תיאולוגית מגובשת של ממש. עם זאת, אם נזקק את הבסיס של ההשקפה התיאולוגית השמאלית, נמצא שם את הטענה שהימין והדתיים מעוותים את המהות האמיתית של היהדות, כלומר חוטאים בעבודה זרה. ההוגה שניסח את ההשקפה הזאת באופן הממצה היותר היה ישעיהו ליבוביץ. הצבתם של המדינה היהודית והצבא במרכז היהדות של גוש אמונים (מה שהתבטא בתשדיר הבחירות של נפתלי בנט, שאוהב את תורת ישראל ואת צבא הגנה לישראל), היתה מבחינתו תמצית עבודת האלילים. כך למשל כותב ליבוביץ –

"כי אין עבודה זרה אלא עשיית דברי חולין לדברים שבקדושה, ז.א. לערכים עליונים ומוחלטים.  צא וראה, למשל, מהו טיבן של 'קדושת ביטחון' המדינה והאומה". 

תמונה

אבל לא רק לפולחן הצבא והמדינה התייחס ליבוביץ כעבודה זרה, אלא גם להרבה פולחנים אחרים. הוא התנגד לפולחן של מקומות קדושים, ובעיקר של הכותל (שאותו כינה כידוע "הדיסכותל"); ובז גם  לתעשיית הבידור, שעליה אמר –

"אין אני מתנגד כלל לשאיפתו של אדם להתבדר, בתנאי שידע שלבידור הוא מתכוון. אולם אם הוא מעלה את מעשה הבידור לרמת מעשה דתי – אני רואה בכך משום חילול הקודש, או – בלשון המסורת היהודיתעבודה-זרה".

לא בכדי תואר ליבוביץ בתור "הנביא ישעיהו" הנאבק בעבודה הזרה.

ליבוביץ ראה באותה עבודה זרה עבירה דתית. אבל גם חסידיו וממשיכי דרכו החילונים משתמשים למעשה באותה תיאולוגיה, עם תכנים אחרים. האידיאולוגיה החילונית-שמאלנית עצמה, כפי שהיא מתפקדת בישראל, היא מעין ליבוביצ'יאניות מחולנת. במקום הקפדה על טהרת הדת היהודית, יש כאן הקפדה על טהרת הערכים האוניברסאליים, שמתוארים לרוב גם כמהות "היהדות האמיתית"; האמונה באל מופשט אימפרסונאלי מוחלפת באמונה קנאית בזכויות האדם, בנאורות, או אפילו בתיאוריה הפוסט-קולוניאלית.

זו עמדה הרואית, קצת נרקיסיסטית, וגם, יש לומר, אגרסיווית: כאשר אתה מגדיר את מה שמסביבך "עבודה זרה", אין פלא שאתה מעורר זעם. בעיה נוספת היא שזאת עמדה שבנויה על אותו מבנה כמו העמדה המנוגדת, למשל של דתיים-לאומיים או לאומיים אחרים, שרואים בשמאל צורה של עבודת אלילים, "התייוונות". דוברים של השמאל טוענים לפעמים, לרוב לקראת חנוכה, שהם גאים להיות מתייוונים – אבל למעשה הם לא ראויים לשם הזה: השמאל הוא מונותיאיסטי להפליא, קנאי מאוד לה' – אלוהי הצדק האוניברסלי.

ולבסוף, זאת עמדה מאוד נואשת שעומדת בסימן קרב מאסף תמידי. אם מסתכלים על תגובות של אנשי שמאל שמתפרסמות למשל בפייסבוק, רואים שם זעזוע חוזר ונשנה מהברבריזציה של החברה הישראלית. זאת עמדה שמשלבת התקוממות פוליטית עם זעזוע מ"עלבון לאינטליגנציה", כלומר במלים אחרות מההשחתה של דת האבות. זאת שאלה כמה זמן אפשר לתחזק את העמדה הזאת, בזמן שמקורות האספקה הולכים ומתכלים.

בית כנסת מוקף מאבטחים בחברון והודעה לעיתונות של ארגון זכויות אדם עשויים שניהם להיות ביטויים של מונותיאיזם סטרילי, שלא מותיר מקום לחיים. מול ההתנגדות לעבודה זרה נוסח לייבוביץ, אני מעדיף להאמין בתיאולוגיית שמאל ששואפת להעצים את עבודת האלילים, כנגד האידיאולוגיות המונותיאיסטיות של זמננו – הלאומנות, הנאורות, היהדות, האסלאם והנצרות. בסופו של דבר, השמאל הקיצוני והימין הקיצוני הם הכוחות היחידים שלוקחים מאוד ברצינות את המדינה. שאר החברה היא הרבה פחות אידיאולוגית – אפשר לומר שכל אחד עובד את האליל שלו.

גם הפוליטיקה הישראלית עוברת פגאניזציה. אפשר להסתכל לדוגמה בח"כית לשעבר ענבל גבריאלי. רק לפני שנים בודדות היא היתה נבחרת ציבור, וכבר היא מופיעה בתוכנית "הישרדות" בביקיני ובנדנה של שבט "טי-ניום", מתחרה נגד האסיר המשוחרר עזאם עזאם בהדלקת אש. זהו סימפטום של פגאניזם.

יראת הכבוד למוסדות הממלכתיים כאן נמצאת ללא ספק בקריסה, ואחד הדברים שמצילים אותה זה ההתגוננות נגד השמאל. גם הצבא עובר פגאניזציה. פרשת הרפז הוכיחה שככל שאדם ממוקם גבוה ביותר בצמרת, בצמרת היחס שלו למוסד הזה הוא יותר ציני.

מה שבמיוחד מעודד הוא שיש כאן פגאניזציה של פולחן השואה. היחס לשואה הוא אמנם אובססיווי כתמיד, אבל ככל שהוא מתלכד עם אינטרסים ציניים לחלוטין, כמו תעמולה סביב התקיפה באיראן, הוא מאבד את התוקף המוחלט והמטאפיזי שלו והופך לפולחן פשוט של מעין פטיש – שכזכור במשמעותו המקורית של המושג משמעותו מעין טוטם או חפץ שמוענקת לו משמעות דתית.

תמונה

טענתי לא מזמן בזיקה לבחירות, שעדיף היה שכל אחד יצביע למפלגה שמייצגת את השבט שלו. בתחום האלוהי, המקבילה של שבטיות היא עבודת אלילים. בעולם שלפני המונותיאיזם, לא היתה שום דת או אידיאולוגיה שתבעה הגמוניה עולמית. היו ערים שונות שעבדו אלים שונים; כאשר אדם נסע לעיר אחרת, הוא הקריב קרבנות לאלים של אותה עיר.

פגאניזם קשור, אם כן, למקומיות. כך למשל, באזור שבו גדלתי, בערבה, היו כל מיני זהויות ומבנים חברתיים שלא נגזרו בהכרח מ"זהויות העל" בחברה הישראלית – למשל אנשים ממושב פארן מול אנשים ממושב עין יהב. אפשר לומר שהיה לערבה פנתאון אלים משלה.

ההצעה הזו עשויה להישמע כמו כנעניות. אבל חשוב לי להבהיר את ההבדל. לא מדובר כאן על קפיצה בזמן לפולחנים כנעניים מלפני 3,000 שנה. אני לא מדבר על "מקומיות" שהיא למעשה התאמה לאומית-עברית לרומנטיקה הגרמנית. הפגאניות מהווה כאן רק מטאפורה או צורה; כל התכנים של עבודת האלילים הם תכנים שנמצאים כאן בתוך החברה והתרבות הישראלית העכשווית, וגם בתוך הפולחן הממשי שמזוהה עם היהדות, האסלאם והנצרות. הם רק צריכים לגדול ולהבקיע את המחסום המונותיאיסטי.

המחסום המונותיאיסטי הזה מגובה בין השאר על ידי תשומת הלב העולמית והגורליות שהיא מייחסת למה שמתרחש בארצנו. מבחינה זו, עודף המשמעות האוניברסלית שמוטענת על ההתרחשויות כאן – על ידי הקונגרס האמריקאי וכנסיות אוונגליסטיות מצד אחד, ועל ידי רשתות פרו-פלסטיניות עולמיות מצד שני – מחזקת את הקנאות המונותיאיסטית מכל הצדדים.

ככל שהעניין בסכסוך במזרח התיכון יפחת – והוא צפוי לפחות עקב עלייתה של סין והתייבשות מקורות הנפט – המשמעות האוניברסלית שתוענק לקונפליקט כאן תפחת. בד בבד, גם השואה תתרחק ותהפוך למעין מעשייה רחוקה. זה יכול להישמע מבהיל. אבל תהליך הפגאניזציה הוא לדעתי התקווה היחידה להרפיית מתחים שעשויה להיות כאן.

כמובן, התהליך הזה מלווה באבל ובאבדן. לא קל לוותר על ההשתתפות בסיפור הנצחי של תולדות העם הנבחר של האל האחד – אחד הסיפורים המשמעותיים ביותר, אם לא הכי משמעותי, בהיסטוריה האנושית. לא קל לוותר על זיקה – ממשית או מדומיינת – למאורות כמו פרויד או ולטר בנימין. אבל פיסת הארץ שבה אנחנו חיים סבלה יותר מדי בגלל הסיפור הזה, והיא זקוקה למנוחה ממנו. ממילא, מדינת ישראל לא ראויה להמשיך את הסיפור הזה.

 הנגישות הרבה של הגלות בימינו מאפשרת לישראלים לעבור יהודיזציה בחו"ל, ולהשתלב שם בתוך הסיפור המונותיאיסטי האוניברסלי של תיקון העולם. גרמניה משתוקקת ליהודים שימלאו בשבילה את תפקיד ולטר בנימין, ההוגה היהודי הנוגה.

0

בולו'בולו: הפתרון למצוקות דור ה-Y

דרך פעולה למימוש החזון

מאת: יקיר אריאל

       כשיצא לאור הספר הפילוסופי-אנרכיסטי-אוטופי בולו'בולו בשנת 1983, הוא התקבל והתקבע כתרגיל מחשבתי היפותטי. על אף שהמחבר P.M מספק לוח זמנים והנחיות כלליות כיצד ליצור תנאים לשינויים חברתיים אלי בולו'בולו, אלו לא יצאו לפועל, בין אם בשל נאיביות דרכי הפעולה המוצעות ובין אם בעובדה המצערת כי היו שזיהו את רעיונו המקורי ודרכי הפעולה ליישומו כתשתית להחדרת הקומוניזם. 1983 נראית אם כן תקופה רחוקה, משונה (שנות השמונים, בכל זאת), בעלת מציאות כלכלית-פוליטית דיכוטומית (קפיטליזם מול קומוניזם) ובעיקר תקופה שאינה בשלה לשינוי.

        דיון זה מובא במסגרת ציון שלושים שנה לצאת הספר בולו'בולו במהדורתו הראשונה. אך לא ציון זמנים עגול ראוי שישיב אותנו לרעיונות הגלומים בספר אלא המציאות העכשווית: המאבק היומיומי הקשה והסיזיפי של מיליארדי אנשים החיים, במישרין או בעקיפין, תחת עולה של השיטה הקפיטליסטית. האינטרנט ומהפכת המידע מנגישים ידע לכולם ומאפשרים החלפת רעיונות וחשיפת נתונים כלכליים ועובדות פוליטיות מצערות. התוצאה המיידית והחשובה – עלייה במודעות הכלכלית והפוליטית של האדם העובד. הוא מבין כי הוא קורבן לשיטה פיקטיבית, לא טבעית בעליל, שכל מטרתה היא לנצל אותו ואת כוחו הדל לחמדנותה של אליטה דקה. ההקדמה הנהדרת של P.M אודות מכונת העבודה הפלאנטרית רלבנטית מאוד לעת זו: העבודה היא פיקציה שנועדה לכבול את האדם במסגרת המשרתת שיטה המיטיבה עם מתי מעט. יתרה מזאת, רוב המגזרים השירותיים – פיננסים, משפט, שיווק, פקידות ממשלתית – הם פיקציה בתוך פיקציית מכונת העבודה הפלאנטרית: אין הם מייצרים כלום לרווחת העולם זולת כח למעטים על חשבון הרבים.

     המשבר הכלכלי בשנת 2008 חשף את כל החולות הרעות בשיטה הקפיטליסטית, או ליתר דיוק בשיטה הקפיטליסטית הנהוגה דה פקטו: כלי שרת בידי מעטים שתכליתו לנפח ולמנף את הונם על חשבון משאביהם ורווחתם של הרבים. כשבועת הנדל"ן האמריקאית התפוצצה, לא שוק המגורים נפל, שהרי מגורים הם משאב הכרחי (יתרה מכך, רבים הפסידו את בתיהם ונזרקו לרחוב), אלא התפוצצה התפיסה המעוותת שבתים למגורים והתחייבויות העתק של הגרים בבתים, מהווים נגזרת פיננסית – הונית (שוב – פיקציה) שאפשר לסחור בה מיד ליד. עניין הבתים יעלה שוב בהמשך המאמר, אך דוגמא זו – המסמלת את המעבר העקום של השיטה הכלכלית מכלכלה המקדמת תגמול (דהיינו שכר עבודה) לכלכלה המקדמת ומסבסדת ייצור הון פיקטיבי – היא עוולה אחת מני רבות אשר חשפו את ערוותה של השיטה, והוציאו המונים בכל העולם לרחובות בסדרת מחאות כנגד השלטון בשלוש שנים האחרונות. המשותף למחאות חברתיות בספרד, יוון, ארה"ב, צ'ילה, ישראל וכלה במחאות האביב הערבי היא ההבנה של ההמונים שהשיטה אינה לטובתם.

תמונה

       דור ה-Y הוא השם הניתן לילידי שנות השמונים והתשעים. צעירים, משכילים מאי פעם, יוצאים לשוק העבודה ונתקלים במציאות עגומה של חוסר תעסוקה ההולמת את כישוריהם ותשוקותיהם, במקרה הטוב, הם מוצאים עבודה 'טובה' בעבודה במגזר פיקטיבי כפיננסים או משפט. נתוני האבטלה של צעירים משכילים עד גיל 30 גבוה, במיוחד במדינות שפשטו את הרגל עקב השיטה הקפיטליסטית כיוון וספרד. דור ה-Y עתיד למצוא עצמו, עת יגיע לגיל הפרישה מול שוקת שבורה עקב 'שגיאות אקטואריות' שמובנן פשוט יותר: קיצוץ ברווחה עתידית וברווחה בכלל עבור הרווח המתמשך והעכשווי של האליטה. הדיור, שהפך למוצר פיננסי שכיר וערכו אינו משקף את ערך המוצר, אינו בר השגה עבור דור ה-Y, מחירי הדירות עולים בכל העולם. העתיד אפל עבור דור שלם שלעולם לא יקבל תגמול הולם עבור עבודתו וזכויות בסיסיות כמגורים ורווחה בעת זקנה נראות רחוקות ופנטסטיות. הדור האחרון שנהנה מכלכלה המבוססת על תגמול עבודה, הוא דור 'הבייבי בום', מולידו של דור ה-Y, הנאלץ לתמוך הן בילדיו בדיור ובעזרה כספית נזילה והן בהוריו שכן מדיניות הצנע הקפיטליסטית מקצצת תשלומי רווחה ותמיכה בזקנים.

       המציאות הקודרת מתבהרת. הצריכה היא הדלק של מכונת העבודה הפלאנטרית. כולנו עובדים על מנת לצרוך. הצריכה הבסיסית היא 'הלחם', כוללת מזון ומגורים וגם היא חומקת אט אט מן 'העובד הממוצע', אולם עיקר כוחה של מכונת העבודה הפלאנטרית בשאיבת מאמינים ועוקבים שמשנתם היא: "אין ברירה צריך לעבוד", היא הצריכה המשנית, 'השעשועים'. לאורך ההיסטוריה לבשה הצריכה המשנית צורות ומצרכים שונים, על פי המציאות, ההתקדמות הטכנולוגית והאופנה. הצריכה המשנית תמיד תהא מוכתבת על ידי חברי האליטות, המפעילים ומשמנים את מכונת העבודה הפלאנטרית לרווחתם. כיום, הצריכה המשנית נסובה סביב מידע, או ליתר דיוק, היכולת שלנו לשתף מידע (למידע נוסף, ראו: יובל נח הררי: "עלייתה של האמונה החדשה ב'דת המידע'", מוסף הארץ 23.02.2013). העולם נכבש בטלפונים ניידים חכמים המסוגלים לשאוב, לאגור ולהפיץ מידע בקלות; הרשתות החברתיות יוצרות מציאות בה הדמות הווירטואלית שלנו מוכרחה להיות פעילה אל מול חיינו האפורים ובכלל, הצריכה המשנית, כל צריכה משנית מבגד חדש ועד תואר שני במנהל עסקים נועדה למלא צורך חברתי-שיתופי ולא סיפוק נפשי או תשוקה. דור ה-Y נולד וגדל לתוך עולם טכנולוגי המתקדם מהר. הצריכה המשנית – 'השעשועים' הטכנולוגית והשלכותיה, שהוכתבה על ידי האליטות (מיהם חברות 'המידע' הגדולות בעולם?), יכולה ואמורה להיות כלי בידי דור ה-Y  (שנולד וגדל לתוך עולם טכנולוגי המתקדם מהר) שתכליתו הרס הסדר הקיים.

       יש להוסיף התייחסות קצרה אך חשובה לאלמנט האקולוגי. האנושות מכלה את המשאבים הביולוגיים של כדור הארץ בקצב גבוה פי שניים מהיכולת של הטבע לשקם את עצמו (לקריאה נוספת – http://www.footprintnetwork.org/en/index.php/GFN/). כדור הארץ שואף להגיע לאיזון וסביר שבנקודת זמן מסויימת, הטבע, על מנת לשוב לאיזון, יפלוט את האנושות מקרבו. אפשר שקטסטרופה פוטנציאלית תביא להחלטה מושכלת למעבר לחברה דמויית בולו'בולו, אך עד יום הדין או אם תרצו, יום הגאולה, יצירה אקטיבית של חברה על פי מודל בולו'בולו, כפי שתובא בשורות להלן, חייבת לכלול התייחסות לאוכלוסין ולחיים אקולוגיים וברי קיימא.

טכנולוגיה בשירות בולו'בולו

       החזרה לחיים כלקטים ציידים אינה אפשרית וגם עתיד בו יתהלכו סייבר-אדם ועל-אדם מהונדסים גנטית וטכנולוגית מבעיתה. חשוב לשמר את הישגינו הטכנולוגיים באופן בו הם מספקים את יצר הסקרנות של האדם ואינם מוצר צריכה. נקודת המוצא הזו תמנע תסריטי עתיד בלהות שישנו את גזע האדם (ותאיץ את שעון החול האקולוגי לפליטתו מכדור הארץ), ויחד עם זאת תגביר הישגים טכנולוגיים מרשימים לכלל האנושות. זו נקודת המוצא גם כן, ליצירת חברת בולו'בולו.

        מהפיכת המידע מאפשרת לנו לשתף מידע ורעיונות בלחיצת כפתור. אני מאמין שהקמת קהילות בולו'בולו אפשרית ופשוטה. יש להקים אתר במתכונת רשת חברתית שתכליתו כפולה: הוא מספק קרקע להתאגדויות קהילתיות לבולו'בולו וכן הוא מעניק שירותים כלכליים, תשתיתיים ולוגיסטיים להקמת קהילות בפועל. משתמש הנרשם לאתר יכול להצטרף לקהילה קיימת המתאימה לו על פי הגדרותיה או להקים קהילה חדשה ולהגדיר בעצמו את אופיה (יש לציין, כי מקים הקהילה, לצורך העניין, אינו בשום פנים ואופן מנהיג הקהילה. הנהגת הקהילה תוענק בשיטת 'הסניוריטי' לזקן השבט שיראה בתפקיד עול שכן היותו מנהיג קהילה, תפקיד שמסתכם בעיקר בהשלטת סדר בסיסי ופתרון סכסוכים, אינו טומן בחובו אפשרויות, מטבע הדברים, לצבירת כח). שיווי משקל בין היתרון להצטרף לקהילה מבוססת, המונה חברים רבים לבין הרצון להגדיר קהילה יגרום למצב בו קהילות תמיד תתמלאנה בחברים וכן תהיינה מגוונות.

תמונה

ניתן להגדיר קהילה על פי פרמטרים רבים, חלקם למשל:

–          סוג המזון ואופן גידולו (תמיד יהא אורגני ומבוסס על חקלאות ברת קיימא).

–          אג'נדה חברתית (אינטלקטואלים, גייז, אמונות וכל מה שעולה על הדעת).

–          מיקום מועדף, סוג בנייה, אדריכלות, שטחים ציבוריים ותשתיות.

–          טאבו (עישון, אלכוהול).

–          לוחות זמנים להקמת הקהילה.

–          תקציב.

–          ספורט פעילויות גופניות מועדפים.

–          חיי הקהילה והתרבות.

כמו כן, גם המשתמש יכול להגדיר פרמטרים דומים ושונים בפרופיל האישי שלו.

       בולו'בולו על פי P.M אמור להיות חברה אוטרקית הכוללת 500 אנשים. דומני שזהו סכום נכון המאפשר חברה מתפקדת ופעילה ומונעת תפוקה שולית. יחד עם זאת, ברור כי הליכי ניסוי וטעייה יהיו מנת חלקן של החברות הראשונות שתתהוונה. אם כן, לאחר שמגיעים לסדר גודל של 400 חברים בקהילה, האתר, בכובעו השני כארגון מייצג קהילות בולו'בולו בהתהוות, נכנס לפעולה: הוא בונה תוכנית עבודה מסודרת להקמת הקהילה, מארגן אפשרות רכישת קרקע מתאימה במדינות רלבנטיות (סביר שתהיינה מדינות לא מפותחות, אך אקזוטיות), בונה תקציב ולוחות זמנים להקמת הקהילה.

       אין לטעות, על מנת שבולו'בולו יתפקד כיחידה כלכלית אוטרקית, השקעה כספית ראשונה מצד חברי הקהילה היא הכרחית. מגורים בשיטה הנוכחית שווים פי כמה מערכם בפועל, שהרי הפכו במטאמורפוזה משונה למוצר פיננסי פיקטיבי. התשלום הראשוני של חבר בקהילה למגורים, קרקע לחקלאות ותשתיות חשמל ומים שאינם מתכלות הוא נמוך משמעותית מרכישת דירה. הבולו קונה עצמאות מהשיטה.

      אלמנט חשוב בחיי הבולו'בולו נעדר מספרו של P.M ולטעמי, מעבר להיותו אטרקטיבי, יש בו חשיבות לשמירת גחלת הסקרנות והיצירה האנושית. כל בולו'בולו יהיה בעל תשוקה מסויימת. החיים בבולו'בולו יהיו נוחים מאוד לעומת החיים המערביים. סגנון חיים איטי ללא צריכה מיותרת ותרבות פנאי עשירה. לאיבו – האדם הבודד, יהיו שעות פנאי רבות לטיפוח אישיותו ותשוקותיו. נדבך עיקרי בהתאגדות לקהילות בולו'בולו הוא תשוקה משותפת: חבר'ה שאוהבים להתעסק בטכנולוגיה מתקדמת ובהמצאות חדשות בתחום, יתאגדו יחד, וכך גם משוגעים למערות, ספלאולוגיים ברוחם, שיבחרו את קהילתם באזורים משופעים במחילות ובמערות קרירות; מטפסי הרים יתאגדו יחד בצלו של הר מרשים וכן הלאה. כל בולו יבחר לעצמו תשוקה, קטנה כגדולה ומבלי לשפוט השוואתית – ערכית. לא כל חברי הקהילה מוכרחים לעסוק בתשוקה, שכן מה שיחבר בסופו של עניין בין חברים הוא הקשר הקהילתי האמיץ. בקריאה ראשונה עולה תמונה נאיבית על גבול הפנטזיה, אך הגדרה של תשוקה היא בעצם אפיון תרבותי, בעולמנו הגלובאלי, תחומי עניין קושרים יותר מגזע, לאום או כל הגדרה אתנית אחרת. המצאות וגילויים יהיו שייכים לכלל האנושות: כשבולו פיסיקאי, בעל תרבות ומסורת פיסיקאית לאורך שנים, ימציא דרך נהדרת ופשוטה להפקת חשמל שאינו מתכלה, המידע יהיה שייך לכלל האנושות, שהרי לא ניתן לצבור כח, כך שמכירה או החלפה, מטבע הדברים, אינה אפשרית (אפשרי בשלב הראשון שהמצאות ופיתוחים מתוך בולו'בולו כן יניבו רווח כספי שתכליתו עזרה בהקמת בולו'בולו נוספים).

       או-אז תישאל השאלה, מה יעשה אדם שנולד לתוך בולו המתעסק באמנות פלסטית, אך הוא האדם, אינו כשרוני לתחום ואמנות אינה מושכת אותו? ובכלל, איך אוכלוסיות מתערבבות? כלל חשוב: כל בולו'בולו ממוקם במרחק של יום הליכה מבולו'בולו שכן. כך יימנעו סכסוכי שטחים מיותרים והעניין מתאים לאורח חיים איטי המעודד טיולים רגליים ארוכים. כשמגיע אדם לפרקו, באזור גיל 16-18, הוא יכול לצאת למסע בבולו'בולו שכנים. כל אדם בקיא במתמטיקה יודע שאם יש כמה בולו'בולו המרוחקים יום הליכה מבולו'בולו אחד, אזי יש אינספור אפשרויות מסע. כלל נוסף חשוב שהבריק P.M עצמו, כל בולו'בולו מחוייב לקבל אורחים כחמישית ממספר תושביו. רשת האינטרט העתידית, שממש לא תהיה מוצר צריכה ששואב שעות רבות ללא תכלית מזמננו כפי שמתרחש כיום, תכלול שיתוף מידע והמצאות; כל בולו יתחזק מעין אתר, ויהיה אפשר להרשם כאורחים בתאריכים עתידיים. המסע של הצעירים הוא האוניברסיטה הטובה ביותר, במפגשם עם בולו'בולו רבים הם יכירו תחומי עניין שונים ומשונים, יעסקו ויתנסו בעצמם בתחומים שנפשם לא שיערה שאף קיימים, החיים יהיו מגוונים ועשירים יותר. המסע יעודד חילופי וערבובי אוכלוסין וכן הפצת ידע ותרבויות. בעולם הבולו'בולו אדם נולד על מנת לגלות את תשוקותיו ולטפח אותן. כמו כן, עבור תושבי קהילה, חופשות ארוכות מאוד וביקורים בבולו'בולו קרובים ורחוקים, רצוי שייעשה על בסיס שנתי.

סיכום

       עד לפני מספר שנים היתה ספרד אחת הכלכלות המובילות בעולם, יעד הגירה מועדף ממדינות אמריקה הלטינית. אחוז האבטלה אצל צעירים עד גיל 30 עומד על למעלה מחמישים אחוזים. ספרד היא מיקרוקוסמוס למצוקות דור ה-Y. המצב עתיד להחמיר: בועות פיננסים מתנפחות וטבען להתפוצץ ולפגוע ברבים – אלו שאינם נהנים מפריחת הבועות אלא רק משלמים עבור הנזקים. היכולת הכלכלית של הצעירים לספק לעצמם צרכים בסיסיים כמגורים או כמזון בריא קטנה מחודש לחודש. התא המשפחתי והחיים הקהילתיים נזנחים שכן יש לעבוד לכל הפחות 10 שעות ביום על מנת לפרנס לצרכים בסיסיים. באופן מפתיע, אך נכון, פשוט וכואב נוכח מצבינו היום: לא נולדנו בשביל לעבוד (ראו: ביטול העבודה). נולדנו בשביל לחיות, להתפתח, להנות מחיי קהילה ולטפח את תשוקתינו. בולו'בולו הוא הפתרון. דרך הפעולה אפשרית ומיידית בזכות היכולת הטכנולוגית לשתף מידע בנקל. אמנם לא ניתן פרקטית, בשל גודל האוכלוסייה ואומללותה תחת השיטה הנוכחית באזורים רבים בעולם, להחיל שינוי כלל עולמי, אך שינוי עבור צעירים רבים, שאין להם הווה ועתיד, ומוכשרים דיים לקחת את עתידם בידם, אפשרי ורצוי.

    מה דעתכם? אתם מוזמנים לכתוב תגובות לפוסט זה. ליצירת קשר ישיר עם המחבר, אנא שלחו מייל למערכת הבלוג bolo.papers@gmail.com.