טוב שיש לאן לברוח
באמצע שנות השמונים, אחרי גל המהומות האזרחיות באירופה ובעולם שהולידו את הספר בולו'בולו, מחבר הספר PM יצא לחופשה באחד האזורים הפחות מתוירים בעולמנו – האי אמברלנד, השוכן באזור הטרנס-קאריבי. הוא התרשם מביקורו עד כדי כך שהחליט לכתוב מדריך נסיעות מפורט לתיירים באי, שלמרבה הצער הופיע עד כה רק בגרמנית. נראה כי מה ששבה יותר מכל את לבו של PM היה העובדה שתושבי אמברלנד הצליחו לשמור על מאפיינים תרבותיים ייחודיים וליצור חברה אזרחית ערכית ויוצאת דופן. למעשה, PM היה אחד היחידים שהצליחו לתעד בצורה מוצלחת כל כך את התרבות וההיסטוריה של האי הזה, והספר שלו קיבל אפילו את ברכתו של מלך אמברלנד.
אמברלנד מורכבת מאי ראשי בשם איסחקאר (Isckar) ושני איים קטנים יותר – איסי (Isi) ואקה (Eka). איסחקאר מכסה שטח של כ-72 אלף קמ"ר, ויש בה אזור מישורי נרחב למרגלות רכס הרי האלבור (Elbur). הר הגעש נרפיר (Narpir) עדיין פעיל, וההתפרצות האחרונה שלו היתה בשנת 1980-81. בשל בידודה היחסי, יש באמברלנד מינים ייחודיים רבים של צמחים וחיות. המפורסמים שבהם הם פרות האמבר, הרועות באזור הדרום-מזרחי של האי, וכן עגל הקנגורו (בתרשים למטה), שנכחד במאה ה-16.
על פי ההערכות, באמברלנד חיו באמצע שנות השמונים כ-3.2 מיליון בני אדם. זוהי רק הערכה, היות שהניסיון האחרון לספור את תושבי האי, שנערך ב-1931 תחת שלטונו של הדיקטטור טאסיק, הביא להתקוממות ונכשל. תושבי האיים חיים בעיקר במסגרות קהילתיות הקרויות בורליק (burlik). מעריכים שיש באמברלנד כ-8,000 בורליקים, שבכל אחד מהם חיים בממוצע כ-400 תושבים. בנוסף לכך, אמברלנד מחולקת לכ-20 מחוזות, המהווים את ארגון-העל של הבורליקים. היות שתהליך התיעוש נבלם באמצע הדרך, ולאחר מכן אף נסוג לרמות נמוכות יותר, אין באמברלנד ריכוזי אוכלוסין חריגים בגודלם. האוכלוסייה מחולקת כמעט באופן שווה בין המחוזות השונים. עם זאת, האמבראים אוהבים את חיי העיר, ולכן יותר ממחציתם חיים ב-36 ערים ברחבי האי, שבכל אחת מהם יותר מ-8,000 תושבים. כ-40 אחוז חיים בכפרים שיש בהם ארבעה עד שמונה בורליקים. העיר הגדולה ביותר היא מורהאם (Morham), שיש בה כ-270 אלף תושבים, ואחריה לדוגה (Laduga), טלסום (Talsum) ויאמבור (Yambur).
בתקופת הפירטים הגיעו לאמברלנד אנשים מכל העולם, שהפליגו ונקלעו לאי: גרמנים, לבנטינים, מאלאים, סינים, קאריבים, הודים ועוד. גלי הגירה הביאו להגעתם של תושבים חדשים: עבדים רומיים (בעקבות מרד ספרטקוס), חברי הכת האלביגנזית, צוענים, ונדלים, רוסים (אחרי 1905), צרפתים, יהודים, ארמנים, פלסטינים ועוד. רוב הפליטים המשיכו בדרכם לארצות הברית. רק אלו שלא רצו לעשות זאת נשארו על האי. היום האי איסחקאר רוחש "פליטי כלכלה" מכל חלקי העולם, הבורחים מן הציוויליזציה התעשייתית המאיימת. אלה עוברים תחילה תקופת צינון, שבה הם לומדים לחיות ולעבוד לאט ומעט, ובזכות כך גם ברגישות ובתשומת לב מרביות.
בשנת 1849 פרצו באמברלנד מרידות פועלות בערים מורהאם, טלסום, גואוטה (Gouta) ויאמבור, בהשפעת פליטים צרפתים ולודיטים אנגלים. במורהאם הוקמה "מועצת עם" שהכריזה על פיטורי המלך קאלו ה-3. בעקבות כך, המלך ברח לעיר אלבו (Albo), ופרצה מלחמת אזרחיות קצרה בין האצולה והאיכרים לבין הערים הליברליות. ב-1850 נחתם שלום קירבין (Kirbin), אמברלנד הוכרזה כמונרכיה חוקתית, ואחייניתו של קאלו ה-3 מונתה למלכה, המלכה קריסטין השנייה. למלכה כבר לא היו למעשה כל סמכויות. ראש הממשלה הראשון, נרבו סאבי (Nerbo Savi), בן העיר לדוגה, ביצע שורה של רפורמות (חינוך חובה, קידום התעשייה, היגיינה), אך אמברלנד נקלעה למשבר עוני חמור, ואמבראים רבים היגרו לארצות הברית. ב-1864 שוב פרצו מהומות ושביתות בכמה ערים, והפועלים התחילו להתאגד, בין השאר בהשפעה מרקסיסטית. בסוף המאה ה-19 היה באי פוטש בהנהגת הגנרל סולגו (Solgo), שנשאר בשלטון עד 1906. הדיקטטורה של סולגו היתה מתונה יחסית, והוא היה הראשון שהנהיג את שיטת הבורליקים – קהילות בנות כ-400 תושבים המאורגנים בשכונה עם האדמות שלהם, בתי הספר שלהם וכו'.
(נרבו סאבי, ראש הממשלה הראשון של אמברלנד)
כאשר סולגו ניסה לפשוט לבורליקים עם כוחות משטרה, פרצו שוב מהומות ושביתות. סולגו התפטר והוכרזו בחירות כלליות. התהפוכות הפוליטיות עד 1928 גרמו למרבית התושבים באיסחקאר לאבד עניין בפוליטיקה. התושבים היו מאורגנים בבורליקים, והתעשייה הלכה והידרדרה. מי שניסתה להציל את המצב היתה תנועת הטאסיקיסטים, בהנהגת אלדור טאסיק (Tasik) – בן למורת בית ספר יסודי באוברה (Obra), שהושפע מן הפשיזם באיטליה. טאסיק ניסה לפתות את שאריות הבורגנות ומעמד האיכרים באידיאולוגיה מלאת לאומנות, שיגעון גדלות, גזענות, עבודה, משפחה ורכוש. מטרתו האמיתית היתה לחדש את הייצור התעשייתי באי, אך הצלחתו היתה חלקית בלבד, שכן החיים בבורליקים וההשפעות הסוציאליסטיות אצל יושבי האי עשו את שלהם. בארבע שנות שלטונו של טאסיק, מ-1936 עד 1939, הגיעה הכלכלה האמברית למשבר. ניסיונותיו לממן את מפעליו המגלומניים הביאו לאינפלציה אסטרונומית ולפשיטת רגל.
בשנות הארבעים, לאחר מעורבות אמריקאית אינטנסיבית, הגיע צוות מחקר של הבית הלבן למסקנה כי אמבלנד אינה זכאית להיכלל בתוכנית מרשל, היות שהיא "מונרכיה אגררית נחשלת", שההשקעה בה לא תניב רווחים. מאז לא היו ניסיונות להציל את כלכלת אמברלנד. כתוצאה מן ההיסטוריה הארוכה שלהם, האמברים הם בדרך כלל מפוכחים, ואינם מאמינים לפוליטיקאים המבטיחים להם הצלה. קשה לנהל איתם שיחה על סוגיות פוליטיות רחבות. הם תמיד שואלים: "אז איך מגדלים תפוחי אדמה?". מוקדם מאוד בתולדותיהם – עוד תחת הכיבוש הפיניקי – הם איבדו את כושר ההתלהבות הפוליטית שלהם. אוטופיות מכל סוג שהוא לא מעניינות אותם. הם סולדים מכל מערכת. הריאליזם הקר שלהם הופך מיד לצחוק כל פתוס מהפכני. עם זאת, הם אינם כפריים צרי אופקים, אלא אנשים קוסמופוליטיים החיים בערים ובכפרים ושמחים בחלקם. יתרה מזו, המעבר לחיים בבורליקים היה תוצאה של תהליך מודע, שבו הם הסכימו לבטל את הרכוש הישן ולפרק את משקי הבית הישנים למען חיים טובים יותר.
בולו-בלוג 