יאקה – כללי המלחמה של בולו'בולו

האם האיבו הוא יצור חברותי וחביב הזקוק לקשר, או שהוא איש ריב ומדון עוין, ואפילו אלים? האם הוא תוקפני כל-כך היום רק משום שהסיוט הזה שקוראים לו עבודה הופך אותו לקנאי, מתוסכל ופגיע? סביר מאוד להניח שכן. ובכל זאת עדיין יש קנאה, גאווה פגועה, תשוקה להרס, אנטיפתיה, תאווה לרצח, שיגעון גדלות, חיפוש הרפתקאות, קנאות דתית או אידיאולוגית, רצון לצאת צודק, טירוף, ריצות אמוק – שהרי בולו'בולו היא "ציביליזציה" עם גבולות, וכל אחד חייב להיתקל בגבולות האלה מתישהו. מוטב שלא לתת לתסכולים הבלתי נמנעים האלה להצטבר, להגיע לידי קיבעון ולהוביל לאסונות. לשם כך אפשר שיידרש יָאקָה (1).

יאקה יאפשר את קיומם של מריבות, אלימות, קרבות ומלחמות. יאקות יכולים להיות בין איבואים לאיבואים, בין איבואים לבולואים, בין בולואים לבולואים, בין איבואים לטֶגות, בין בולואים לטגות, בין טגות לסוּמים, בין איבואים לסומים, בין סומים לפוּדו, בין אסה לבולואים וכו'.

 yaka

את המריבות אין לדכא או לעצב מחדש באמצעות מנגנונים של המדינה (משפט, משטרה, צבא), אלא יש לקיימן בין הצדדים היריבים מיד ובו במקום. כמו סוגים אחרים של חליפין (במקרה זה, חליפין של אלימות פיסית), הדו-קרב (יאקה) יהיה אף הוא מוסדר באמצעות שורה של כללים מוסכמים, כך שיהיה ניתן למנוע התפתחויות הרות-אסון. כללי היאקה האלה יכולים להיראות בערך כך:

–קריאת התיגר חייבת להיעשות באופן רשמי בנוכחות שני עדים לפחות;

–תמיד ניתן לסרב לקריאת תיגר;

–לא נדחתה קריאת התיגר – יש חובה לזמן את הוועדה המקומית (דאלה, למשל האסיפה השכונתית) כדי לנסות לגשר או להציע בוררות בין שני הצדדים;

–בחירת כלי הנשק ומועד הקרב נתונה להחלטתם של היריבים;

–היאקה (דו-קרב) ינוהל בנוכחותה ובפיקוחה של נציגות מטעם האסיפה או הוועדה שהקרב נערך בתחום אחריותה (יאקה'דאלה);

–ועדת הדו-קרב היא שמספקת את כלי הנשק לצדדים הנלחמים;

–מותרים בשימוש רק כלי נשק "מכאניים" (גוף, טבעות, מקלות, חרבות, פגיונות, חץ וקשת, מקלעות, כידונים, גרזנים, חניתות, רמחים) – ללא כלי ירי, רעלים, בעלי חיים, רימונים ואש;

–אסור השימוש בכלי נשק מטווח רחוק, שאינו מאפשר ללוחם לראות את הלבן בעיניים של היריב שלו (בערך 100 צעדים);

–סוגי השריון והמגנים נקבעים בדומה לבחירה בכלי הנשק (בעניין זה אין מגבלות);

–הודיע אחד הצדדים על תבוסתו (הנפת דגל לבן, הפלת הנשק, הרמת ידיים וכו'), חייב הצד השני לחדול ממלחמתו;

–שני הצדדים משתתפים שווה בשווה (קֶנֶה) בכל עבודה, תיקון נזק, טיפול בפצועים וכו', הנגרמים בגין יאקה (2).

 

ועדת הקרב המוסמכת קובעת ומארגנת את מקום הקרב, מעמידה שופטים (חמושים, במידת הצורך), דואגת לפינוים של פצועים או הרוגים, מאבטחת איבואים, בעלי חיים וצמחים שאינם מעורבים בקרב. אם הצד שאליו הופנתה קריאת התיגר אינו מוותר על הקרב מרצונו, אין ועדת הקרב מוסמכת או רשאית למנוע את קיומו של הדו-קרב. תפקידה רק לדאוג לקיומם של אפיקי חליפין אחרים (שיחות, מתנות, ריקודים, טקסים, היאבקויות "ספורטיביות" וכו'), ולהציע אותם כחלופה לקרב.

כאשר יחידות גדולות יותר, כמו בולואים ואף שכונות ואזורים שלמים, רוצות לקרוא תיגר ולצאת למלחמה, עשוי הדבר לכפות על ועדת הקרב המוסמכת (ועדה אזורית, יבשתית) מאמץ רב בארגון המלחמה. את כל הנזקים שנגרמו בגלל הלחימה חייבים לתקן כל הצדדים המעורבים בה, ללא קשר לשאלה מי ניצח, באמצעות אספקת מוצרים או עבודות שירות. עם זאת, איחודים גדולים מאוד יכולים למנות קבוצות לחימה קטנות יותר, או לבחור באלופי לחימה או באלופות לחימה המסכימים להילחם למענם, וכך לצמצם את היקף הנזקים. הואיל ובקושי יהיו גורמים כלכליים ל"מלחמות שבטים" מעין אלה (מלחמות כמעט אף פעם לא יהיו קשורות בהשגת טובות חומריות כמו שטחים או רכוש, אלא להפך – הן יהיו בגדר הרפתקאות יקרות), המלחמות יהיו יחסית נדירות יותר ועיקשות פחות. היאקות ישמשו, בהתאם לתפיסה האידיאולוגית של הצדדים, להשגת כבוד או מוניטין, ולעתים יהיו חלק מחיי התרבות של בולואים מסוימים. מאידך, בולואים מחרחרי מלחמה יהיו עלולים גם לחבל בשל כך בשמם הטוב או לאבד את ההערכה כלפיהם לחלוטין.

קשה להעריך באיזו תכיפות ובאיזה היקף ייערכו דו-קרבות ומלחמות, וכמה דם יישפך בגללם. היות שיש להם הרבה "חסרונות" (כאב, נזק, שכול, פחד, אובדן השם הטוב) ואין להם סיבות חומריות הגיוניות, סביר להניח כי הם יהפכו לדבר חריג. ובכל זאת אין לצפות כי הם פשוט יוחלפו בספורט או במשחקים באיזשהו תהליך של "סובלימציה". יאקות אינם סוג של תרפיה; הם דבר רציני, הטומן בחובו סכנות רציניות. רק כאשר היאקות "רציניים" באמת, הם ממלאים את תפקידם – מניעתן של מלחמות המוניות. ייתכן כי אחדים מן הבולואים לא יוכלו לגבש את זהותם התרבותית ללא מלחמה מתמדת או מזדמנת. האלימות תימשך איפוא, אך לא בהכרח ההיסטוריה.

 

הערות

(1) מאז הופעתו של האיבו נפטרנו למרבה המזל מן "האדם", ונפטרנו גם מכל השאלות כמו האם האדם טוב (= שוחר שלום) או רע (= מחרחר מלחמה) "מטבעו" (גם מהטבע נפטרנו סוף-סוף). להגדרות האדם – ובראשן ההגדרות ההומניסטיות – היו תמיד השלכות הרות אסון והרסניות ביותר. אם האדם "טוב", מה נעשה עם אלה שהם רעים (באופן יוצא דופן, כמובן)? הפתרון ההיסטורי היה לשלוח אותם ל"חינוך מחדש" במחנות. ההומניזציה של היתר, של הטובים (למרבה המזל הם בדרך-כלל הרוב), באה לידי ביטוי בשימוש בבתי חולים פסיכיאטריים, ביריות, בגז או בשריפה עבור מי שאינם טובים. כבר אצל תומס מוֹר אנו מוצאים את יום העבודה הנאור, בן שש השעות, אבל גם עונש מוות למנאפים (לאיבו זה בחיים לא היה קורה), בתוך כל האוטופיה ההומנית שלו. האיבו יכול איפוא להיות אלים, אולי לא "מטבעו" אבל בהחלט משום שמתחשק לו, והוא יכול לשאוב הנאה ממגע ישיר, אישי וכואב עם איבואים אחרים.

זוהי רשעות לשמה לזעוק כי התאווה לאלימות, או הנטייה לאלימות בין בני אדם, היא היא זרע המלחמה. אין חיי שלווה, שלום ונועם יותר גדולים מאלה שבתוך הצבא עצמו: חיילים עוזרים זה לזה, מתחלקים באוכל, תומכים האחד בשני מבחינה רגשית, ממש "חברים לנשק". כל האלימות שלהם מופנית באמצעות מניפולציות כלפי האויב. ואפילו בעניין זה, אין התחושות חשובות כל כך. המלחמה הפכה לפרוצדורת "חיטוי" בירוקרטית, מתועשת ואנונימית. אלימות או שנאה יכולות רק להפריע לטכנאות המלחמה המודרנית, יכולות אפילו למנוע מן הטכנאים לממש את תוכניתם המלחמתית. המלחמה אינה מבוססת על הלוגיקה של האלימות, של הרגשות, כי אם על הלוגיקה של המדינה, של הכלכלה, של ארגונים היררכיים. בצורתה הממשית מוטב להשוות אותה לרפואה: הטיפול הלא רגשי בגופים שאינם מתפקדים כהלכה (השוו את המינוח המקצועי בכמה שפות: התערבות, חיטוי, פגיעות נקודתיות, operations, פעולה מונעת וכו').

אך אם הכוונה במושג "מלחמה" היא לפעולה אלימה שהיא קולקטיבית, נלהבת וישירה, יאקה יוכל שוב להפוך את המלחמה לאפשרית. אפשרית, משום שהיא אינה הכרחית, והיות שכך גם אינה מביאה לאסון. אולי מאותם מניעים מציע קאלנבך ב"אקוטופיה" שלו טקס מלחמה בסגנון ניאוליתי (עמ' 91). ואולם, אצל קאלנבך הטקסים האלה מתרחשים לגמרי מחוץ לחברה "הנורמלית", כמעין ניסויים בפיקוח המדינה. מלחמות "אמיתיות", כפי שהן מתאפשרות על ידי יאקה, אינן עולות בקנה אחד עם "אקוטופיה". ונוסף על כך, הנשים, שהן "מטבען" הרבה פחות אלימות מהגברים, לעולם אינן משתתפות במשחקי המלחמה של קאלנבך. עוד מיתוס גברי טיפוסי…

(קוֹמָתִי, כָּךְ בְּטוּחַתְנִי, / מָה רַבִּים שֶׁיַּעַרְגוּ לָהּ / רֹב הָדָר וְהוֹד יִרְאוּ בָּהּ / שֶׁאֵינָם נַחְלַת הָמוֹן… לוּ אַחַר חֶפְצִי נָהִיתִי / וְהָלַכְתִּי אֱלֵי קְרָב / עִם סַכִּין גָּדוֹל וָחַד / טֶבַח מְשֻׁנֶּה עָשִׂיתִי… – מזיכרונותיה של מאדאם דה לה גט, 1676-1613).

(2) האם קודקס מלחמה מעין זה יוכל להתקיים? האם "האלימות" אינה משחררת את כל העכבות ומבטלת את כל הכללים? חשש זה אופייני לציביליזציה שהיה בה מאות בשנים איסור על אלימות ישירה, במטרה לשמור על האלימות הבירוקרטית של המדינה. כאשר אלימות תהיה חוויה יומיומית, אנשים ילמדו כיצד להתמודד איתה בצורה רציונלית (הדבר נכון גם לגבי מיניות, רעב, מוסיקה וכו'). רציונליות קשורה בעודפות: אירועים הקורים לעתים נדירות מביאים לתגובות קטסטרופליות. חוקי מלחמה הוכחו כיעילים ביותר ביוון העתיקה, אצל הרומאים, בימי הביניים, בקרב האינדיאנים של אמריקה, ובתרבויות רבות אחרות. רק במקרים של תקשורת לקויה במפגשים בין תרבויות שונות יכלו לקרות אסונות כמו יוליוס קיסר, ג'ינגיס חאן, הרנאן קורטֶס וכו'. בולו'בולו ימנע מראש תאונות היסטוריות כאלה: התקשורת תהיה אוניברסלית (טלפון, רשתות מחשבים וכו'), והכללים הובאו (זה עתה!) לידיעת הצדדים.

כמובן, ייתכנו גם תסבוכות. אכיפת הכללים עשויה לחייב הקמת מיליציות זמניות, במקרה שצד כלשהו במלחמה מפר בעקביות את הכללים. מיליציות כאלה עלולות לפתח דינמיקה משל עצמן ולהפוך למעין צבא, שיחייב הקמת מיליציות חזקות עוד יותר כדי להשתלט עליו. אך החרפה מעין זו מניחה מראש מערכת כלכלית מרכזית שיש לה משאבים מספיקים, וכן חללים "ריקים" מבחינה חברתית שבתוכם היא תוכל להתפתח. שני התנאים האלה יהיו חסרים בבולו'בולו.

ניתן גם להעלות על הדעת כי באיזשהו מקום, באיזה מרתף תעשייתי נשכח, חובבן נלהב בונה לו פצצת אטום, ועומד להשמיד את העיר או את הארץ כולה מתוך אמונה כי הוא מגשים בכך את מהותו המקודשת. בכל מקרה, יהיה לו קשה להשיג את כל החומרים הנדרשים בלי עזרה ובלי לעורר חשד – כאן תוכל ודאי בקרה חברתית ספונטנית למנוע את הנורא מכול. אך אפילו הטירוף של חובבן מטורלל יהיה מסוכן הרבה פחות משיקול הדעת של המדענים והפוליטיקאים כיום…

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s